הסיוט הפרטי של חי בדרך להשתלת מח עצם
חי מתאשפז למשך כמעט חודש בביה"ח כדי לעבור השתלת מח עצם עצמית לאחר טיפול כימותרפי קשה. כמו כל התהליכים לטיפול בסרטן שהתגלה בגבו, גם כאן מדובר על שעות המתנה מעיקות, עוד ועוד בדיקות, זריקות וכאבים שצריך לסבול
ה"פרויקט" שלי מתחיל לצבור תאוצה. אם עד עכשיו רכבת ההרים עלתה וירדה בנינוחות יחסית, עכשיו אני שוב בנקודה הגבוהה ביותר והרכבת מתחילה בצלילה חסרת רחמים למטה, מגבירה את מהירותה בכל רגע נתון.
עד כה הטיפול במחלה היה סוג של מלחמת התשה: התרופות טיווחו את מחבלי הפלסמה שהעזו להרים את ראשם המכוער מהבונקר, אחד אחרי השני, עד שנראה כאילו השקט חזר והמלחמה נגמרה. אבל עמוק-עמוק ברובע הדאחייה הפרטי שלי במח העצם עדיין מסתתרים ארכי-מחבלי פלסמה, שבהם צריך לטפל בנשק לא קונוונציונלי, בפצצות חודרות שריון עם ראש נפץ כימי - או בשפה רפואית, השתלת מח עצם.
מפוצצים את הגוף בכימותרפיה
ד"ר מגן מאשרת שהגעתי לנקודה שבה אפשר לרוץ לכיוון ההשתלה, ואני מועבר לידיו הנאמנות של ד"ר ישורון, הזכור לטובה כאיש החזק שדוקר מביופסיית מח העצם האחרונה שלי. ד"ר ישורון הוא הגורו שלי לענייני ההשתלה וילווה אותי בכל התהליך.
בפגישה פירט ד"ר ישורון מצוין את כל התהליך, וסוף סוף התחלתי להבין מה הולך לקרות לי בשבועות הקרובים. עם כל סעיף וסעיף ברשימה מילאתי בראש את טבלת המשימות הווירטואלית של הפרויקט, עוד משימות ועוד כאלה שתלויות בין משימות. הכיף לא נגמר.
השתלת מח עצם זה כנראה השם הכי גרוע שיכלו לתת לתהליך שאני אמור לעבור. זה לא ממש השתלה (לא פותחים אותי ושותלים משהו) וזה לא מח עצם, אלא תאי דם. בכלל, המהות של "השתלת מח עצם" היא פיצוץ של תאים סרטניים ללא הכר בכימותרפיה, שבמקרה גם גומרת את מח העצם וצריך לגדל אותו מחדש. לפני ההשתלה אוספים דם, ליתר דיוק תאי אב, ואחרי שיש מספיק תאי אב למספר השתלות מתאשפזים במשך שלושה-ארבעה שבועות (כן, כן).
ביום הראשון והשני מפוצצים את הגוף בכימותרפיה, ביום השלישי מחזירים לגוף את תאי האב, מח העצם מתרסק, אחרי כמה ימים ספירת כדוריות הדם הלבנות צונחת, נכנסים לבידוד, מח העצם מתעורר ומתחיל לייצר כדוריות לבנות, יוצאים מבידוד, מוודאים שהכול מתפקד והולכים הביתה.
מרתון השתלת מח עצם
אז אני מתחיל את מרתון השתלת מח עצם העצמית שלי, הכוונה שאני תורם לעצמי (איזה חמוד אני שאני תורם ככה), ורכבת ההרים ממשיכה לגלוש למטה. לפני הכול מתחילים בבדיקות - צריך לעבור על כל איבר משמעותי בגוף, כמו הלב והריאות, ולוודא שהם במצב מספיק טוב ולא יקרסו במהלך ההשתלה. אני זוכה לנדוד במשך כמה ימים במסדרונות מרפאות החוץ של בית החולים ולהכיר לעומק כל מחלקה ומחלקה, להידקר, לנשוף לצינורות, לראות את הלב שלי באולטראסאונד, שוב להידקר, שוב לנשוף.
התיקייה שלי מתחילה להתמלא בתוצאות בדיקות. מתוצאה לתוצאה אני מזהה קו מנחה: הכל בסדר אבל שום דבר לא מאה אחוז. בכל איבר יש סטייה קלה בתפקוד, קצת כמו לקבל תעודה סבירה מבית הספר. בכל המקצועות 85 אבל בלי מאיות.
זה די מבאס כשחושבים על זה. אלא אם כן אנחנו חולים, אנחנו תמיד באשליה שאנחנו "בריאים". הכל מתפקד יופי, אבל בתכל'ס אנחנו נרקבים לאט לאט בלי לשים לב. אני לא כותב את זה כדי שתרוצו למראה הקרובה ותשלפו את הלשון או שתרוצו לרופא משפחה לבדוק כל איבר חורק או זמזום דמיוני, אבל זו האמת.
אחרי שווידאנו שכל האיברים יעמדו בהפצצה, קבענו תאריכים לשאר ה"פעילויות" שבדרך. הפעילות הראשונה היא איסוף תאי אב, אבל לפני כן צריך לשכנע את מח העצם לעבוד קשה לייצר תאי אב חדשים. את פעולת השכנוע מבצעים באמצעות הורמון גדילה שמקבלים בזריקה, או ליתר דיוק שמונה זריקות במשך ארבעה ימים לפני האיסוף, שתי זריקות כל יום. תענוג צרוף.
אשליה שאנו תמיד "בריאים". הילדים שלי
"הגוף התחיל להתפרק"
התחלתי לקבל את הזריקות והגוף בהתאם התחיל להתפרק. כל תופעת לוואי אפשרית שיש לזריקה הגיעה אלי לביקור: כאבים בעצמות, תחושה של שפעת, חולשה. אם עד עכשיו עמדתי יפה בתהליך, עכשיו סבלתי בטירוף. עם כל כאב עצם בא לי לרוץ לתוך קיר רק כדי להעביר את הכאב למקום אחר. הזריקות נמשכו לאורך סוף השבוע, לא נרשמו נפגעים בנפש או ברכוש.
ביום שני התייצבתי שוב בדווידוף לאיסוף, ושם גיליתי שאני צריך קודם לעבור בדיקה עם שם לועזי לא ברור, שתוודא שאני מכיל מספיק תאי אב, אחרת אצטרך לחזור הביתה ולקבל עוד שתי זריקות. אני הולך למלא מדמי עוד מבחנה ומחזיק אצבעות שאתחיל כבר היום. ביום רביעי אני אמור לעבור ניתוח בגב ובכלל יש עוד מיליון דברים אחרים בתוכנית.
בדלפק האחיות של בנק הדם מפקיד אותי ד"ר ישורון בידי האחות האחראית. אני ממלא מיליון וחצי טפסים שמכסים כל שריטה, מחלה ותסמין שאי פעם היו לי. האחות בדקה את התוצאות ונתנה לי רק 75 על חשד להעתקה. מסתבר ששוב יש לי מספיק זמן, ואני נשלח אחר כבוד ל"אפטר" של שעה. השעה היתה כבר שתים-עשרה ולאט לאט אני הבנתי שהלך לי היום. בדרך חזרה לבנק הדם עצרתי בשירותים, כדי לא להיות לחוץ כשאני מפריש דם. אחרי עוד 20 דקות המתנה המיטה מוכנה סוף סוף ואני נכנס. האחות שולחת אותי מיד להתפנות בשירותים. אני לא מתווכח והולך שוב, לא רוצה להיות לחוץ.
"הייאוש נפל עלי"
המיטה צמודה למכשיר גדול כמו מקרר, עם המון צינורות וגלגלים שבולטים ממנו ומעל מסך מחשב עם הרבה מספרים וצבעים. שני עובדי מעבדה הולכים לכרכר סביבי בכל זמן האיסוף, ואחרי היכרות קצרה מתחיל פרוטוקול ההתחברות למכונה שכולל שתי דקירות - ביד ימין מחט מתכת שממנה יצא הדם, ביד שמאל מחט פלסטיק שאליה יחזור הדם. אני נדקר ומקבל את כלל הברזל: יד ימין לא זזה בכלל, יד שמאל זזה קצת לכל אורך התהליך, אחרת תהיה בעיה.
התחלנו, הדם יוצא מיד ימין ומתגלגל על כל הגלגלים והצינורות במכונה, החבר'ה בודקים שהכל נהיה כדברו ושולחים דגימה לבדיקה. לצערי אני לא יכול לשלוף את האייפד או את הספר מהתיק, אבל יש טלוויזיה עם כמה ערוצים מושלגים קלות. השלט והסלולרי צמודים ליד שמאל שיכולה לזוז, אז אני יכול רק לשלוח מסרונים לכל מי שמתקשר: "מצטער, עקב מוגבלות זמנית אני לא יכול לדבר כרגע רק לשלוח טקסט". לפי קצב ההתמלאות אני עומד לשכב פרקדן עוד שש שעות. הייאוש נפל על ראשי כמו דפי זהב אזור גוש דן. אחרי עשרים דקות כבר משעמם, אז שש שעות זה בכלל טירוף.
עוברת חצי שעה והשלפוחית מתחילה לשיר שירי עם נפאליים עתיקים. אחרי שהלחץ גובר על הבושה אני קורא לחסן מהמחלקה ומתייעץ לגבי אפשרות לעמוד ולהשתין. אין אפשרות כזאת, אלא רק לקבל קנקן ולהתרוקן לתוכו בעודי שוכב. אני מתלבט במשך שלוש שניות ורבע ומזמין קנקן.
ועכשיו תרגיל בהתעמלות למשועממים: נסו בזמן שאתם שוכבים מכוסים בשמיכה, באמצעות יד אחת בלבד שאסור לה לזוז יותר מדי, לפתוח ג'ינס עם חגורה, להפשיל אותו ואת התחתונים ולנווט קנקן בין הרגליים. המילה סיוט היא המתאימה ביותר לאירוע. אחרי מאבק קל אני מתחיל למלא, ולמרבה הפתעתי שתי עצירות קודמות בשירותים לא מנעו ממני למלא את הקנקן עד תום.
קראתי שוב לחסן ונתתי לו את הקנקן המלא עם מלמול מתנצל והלכתי לקרב הבא, להחזיר את התחתונים והמכנסיים למקום. אחרי עשרים דקות השלפוחית שוב שורקת, אני לא בטוח אם אני רק מדמיין מרוב לחץ שזה לא יקרה, אבל חזרתי על הרוטינה. חסן הרים גבה כשביקשתי שוב את הקנקן, השלפוחית לא שיקרה ומילאתי את הקנקן עד תום.
הזמן עובר, הדם מתגלגל להנאתו, אני מזפזפ בין כל חמשת הערוצים שהם לא ספורט, לא בערבית, רוסית או הודית ומשתגע, מתחיל לשלוח מסרונים הזויים לכל מיני אנשים רק כדי להסיט את המחשבה למקומות אחרים. בזמן שנשאר הספקתי למלא עוד שני קנקנים, ואני לא מצליח להבין מאיפה כל הנוזלים האלה שאני מגיר מכל הגוף.
בתום שש שעות אני מתבשר שיש 15 מיליון תאים שמספיקים לשלוש השתלות. הכל בסדר, לא צריך להמשיך מחר, ואני נושם לרווחה. אני משוחרר בזהירות מהמכונה בטקס איטי וארוך. עברתי עוד תחנה במסלול, עוד יומיים ניתוח בגב, עוד שבוע השתלה, הרכבת לא קרובה לתחנה האחרונה. לאט ובזהירות אני מדדה לכיוון הרכב, ובדרך אני עוצר בשירותים, מה לעשות, הייתי צריך.
לפנייה לכתב/ת 
