להתראות דיסק, שלום הארד-דיסק
כשאור ברנע עבר דירה, הוא עוד דאג לקחת איתו אלף ומשהו דיסקים. רק לפני כחודש, הוא הבין שהגיע הזמן להיפרד. לכבוד יום התקליט, הוא מסביר למה החליט להסתפק במאגר דיגיטלי שלא צובר אבק וחושף אילו דיסקים שרדו את הסלקציה, ולמה
זה קרה כשעברנו דירה, לפני קצת יותר משנה. כינסנו עשרות ספרים, צעצועים, זכוכיות וכלי מטבח, ולא נרשם שום קושי לעטוף או להכניס אף אחד מהחפצים לארגזים. אבל אז הגעתי לדיסקים, לכל האלף.
הסתכלתי עליהם מפוחד: מסודרים לפי סגנונות על המדפים הלבנים, מלאים באבק. אחד אחרי השני התחלתי להכניס אותם לארגזים אימתניים. בעוד אני מנגב אותם, משתדל להכניס אותם בארגז בסדר זהה לזה שעל המדף ומזיע נורא, ידעתי שבקרוב נצטרך להיפרד.
מדף דיסקים. חזון הולך ונעלם (אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank)
במשך שנה הדיסקים החזיקו מעמד על המדפים במקומם המוצלח בבית החדש. אבל בוקר אחד, לפני חודש, התעוררתי ופשוט נמאס לי. לא יכולתי להסתכל עליהם יותר. כולם נראו לי כמו קסטות משנות השמונים, חבילות פלסטיק מיותרות שתופסות מקום. ברובם אני כבר לא נוגע, וגם אם כן, אני מנגן אותם דרך המחשב או מעביר אותם לנגן המוזיקה הקטן שלי. האמת שבשנה האחרונה תפסתי את עצמי כמה פעמים מקשיב לשירים על המחשב, למרות שיש לי אותם גם בדיסקים, סתם כי התעצלתי לגשת למדפים, למצוא את הדיסק ולהכניס למערכת.
במהלך השנה זאת הבנתי שבשביל להיפטר מכל הדיסקים אצטרך קודם להעביר אותם למחשב, אבל ידעתי שלא יהיה לי זמן או סבלנות, ולכן החלטתי להעביר את העבודה למי שיחשוק בה. פרסמתי סטטוס בפייסבוק: "יש לי 1,000 דיסקים. רוצים את כולם? העבירו לי אותם להארד דיסק וקחו את כולם במתנה".
ההופעה של ג'ף באקלי. נגאלה מהחנות
חשבתי שזה יהיה פיתרון מצוין: שהתוכן עצמו יהפוך לתשלום עבור מי שיהיה מוכן להעביר שעות ארוכות ומתות מול המחשב. הרבה השיבו והתעניינו בעיסקה, רובם אנשים שלא פגשתי בחיי. אבל בסופו של דבר החלטתי להעניק את המשימה לא', חבר מבית הספר, פאנט מוזיקלי כמוני, שלא ראיתי הרבה שנים. ידעתי שאפשר לסמוך עליו, שלמרות שנמאס לי מהם, הם יזכו ממנו ליחס של כבוד ויטופלו בכפפות של משי, כשהוא מגיש לי הכל בחזרה נקי ומסודר.
ברגע שהסכמנו על כך, לא יכולתי להתאפק. מצאתי ארגזים ברחוב, הוספתי מזוודה ועוד תיק גדול והתחלתי למלא אותם בפלסטיקים. בלי דרמה ובלי דמעות. רק ככה נוכל להיפרד. כשסיימתי, אפילו את התיקים לא רציתי לשמור בסלון. הנחתי אותם בכניסה לבית וחיכיתי שא' יבוא ויגאל אותי מהחברים שלי לשעבר.
אבל למרות הכל, לא הצלחתי להיפרד מכולם. בערך מאה נשארו על המדף. אמנם אני די בטוח שלמערכת הם כבר לא ייכנסו - כי כולם מגובים בגרסאות דיגטיליות כאלה ואחרות - אבל בכל זאת, לומר להם לשלום הרגיש כמו לומר שלום לרגעים בלתי נשכחים בחיי. כל דיסק והסיפור שלו.
טופאק שאקור. ניצל גם הוא, לפחות בפורמט הדיסק
שמרתי את האלבום השלישי של "Sublime", שנושא את שם הלהקה, אלבום שקניתי עם חבר בדיסק סנטר בתל-אביב בקיץ של כיתה ח', אחרי שחברה מהכיתה חזרה מטיול בארצות הברית וגילתה לי את הלהקה. כל אחד קנה עותק. מיד אחר כך הלכנו לפיצוציה הקרובה, קנינו חבילת "נובלס" וניסינו לעשן בפעם הראשונה.
שמרתי את האלבום החי והכפול של ג'ף באקלי, "Live at Sin-é", אלבום שיצא אחרי מותו ושם נשמע הזמר והיוצר המוכשר מנגן את שיריו בבית קפה קטן בניו-יורק, שבו היה מרבה להופיע לפני הצלחתו הרגעית. לפני שמונה שנים עבדתי בחנות דיסקים ובכל יום במשך חודשים הייתי מנגן את האלבום בחנות, אבל אף אחד לא קנה. עד שנמאס לי. לא יכולתי להפקיר יצירה שכזו. שמתי 230 שקל בקופה והכנסתי אותו לתיק. אפילו לא ביקשתי הנחה.
שמרתי גם את "All Eyez On Me", אלבומו האחרון והנפלא של טופאק שאקור. בערך עשרה חברים התאגדו יחד לקנות לי אותו לבר מצווה. בדיוק שלושה חודשים אחר כך, טופאק נרצח. שמרתי גם עותק בודד מכל שני דיסקים זהים שהיו לי ולאישתי. כל אחד הגיע עם שלו מהבית כשעברנו לגור יחד. היו שם "Ten" של פרל ג'אם והפרויקט "Lovage" של דן דה אוטומייטור ומייק פאטון.
בזכות הז'קט
זמר להקת "רד הוט צ'ילי פפרס" אנטוני קידיס, סיפר בעבר כי הוא כתב את להיט הלהקה "Give It Away" בעקבות פגישה שהיתה לו עם הזמרת נינה האגן בשנות השמונים. קידיס הבחין בז'קט של הזמרת שמאוד מצא חן בעיניו והחמיא לה. "אתה רוצה אותו?", אמרה לו האגן, "קח". קידיס היה מאוד מופתע מהמחווה הנדיבה ולא הבין איך היא מוכנה לוותר בקלות כזאת. האגן הסבירה לו שאם לחפץ מסוים אין באמת משמעות גדולה בחייה, היא מעדיפה להעביר אותו הלאה למישהו שכן יוכל לתת לו חום ואהבה.
ככה קצת הרגשתי עם הדיסקים וכשא' הגיע לאסוף אותם זו היתה הקלה גדולה. הרגשתי שאני יכול לנשום שוב,
שעטיפות הפלסטיק הנוראיות כבר לא סוגרות עלי מכל כיוון. שיחררתי אותן לשלום ולא הבטתי לאחור.
עכשיו הדיסקים אצלו, עובדים שעות נוספות. אולי הוא יפנה להם מקום על המדפים שלו ואולי הוא יחליט לקחת אותם לחנות יד שנייה ולקבל חדשים במקום. העיקר שממש עוד מעט החברים שלי ואני ניפגש שוב, ומפלסטיקים מעיקים ומלאי אבק הם יהפכו לקבצי מחשב קלים, נוחים ופשוטים. והעיקר שא' מאושר.
