חדוות נטישה

באופן מוזר וכמעט סמלי, זה קרה לי בלונדון לפני שלושה חודשים. חגגתי שם כריסטמס כדת וכדין, ושלושה ימים אחר כך - שישמור אותי אלוהים וימחל לי על חטאי - עזבתי בית חם, אישה יפהפייה, מולדת נחשקת ולאום מנצח. הימרתי את דתי ואת דעתי. עברתי ממנצ'סטר יונייטד לארסנל.

טקס ההטבלה נערך בשעות הערב, בנוכחותם של עוד 60 אלף מאמינים נלהבים. נפלטתי מתחנת הטיוב העמוסה ופסעתי לאיטי ברחוב הלונדוני הקפוא המוביל לאיצטדיון האמירויות, מחשב כל צעד, מתרכז בקצב העולה של פעימות הדופק. זאת לא היתה ההתרגשות הרגילה שמלווה אוהד כדורגל ישראלי ממוצע בהגיעו למקום שבו כדורגל משחקים באיצטדיוני ענק ואורוות משמשות לגידול סוסים: זאת היתה התובנה הברורה שחיי עומדים להשתנות.

הסתכלתי מסביב, מנסה לראות אם מישהו קולט את סערת הנפש שבה אני שרוי. האוהדים נראו לי מודאגים, מצחם חרוש קמטים. בכל זאת, בעוד כמה דקות יתחיל המשחק מול צ'לסי, האחות הגדולה מצפון העיר. ניסיתי להיזכר באוהדי האקסית הטרייה שלי, יונייטד, לפני משחקים דומים. ההבדל - הזחיחות של אולד טראפורד מול החרדות של באי האמירויות - זעק לשמיים הקודרים של לונדון. ה"אלוהים לניצחון בחרתנו" של אוהדי מנצ'סטר מול ה"נגנוב שער ונסתגר" של התותחנים המפוחדים. ווינרים מול לוזרים. אריסטוקרטים מול אנדרדוגס. אין ספק, אמרתי לעצמי בסיפוק, אני בצד הנכון. אני בבית. סוף סוף.

בתמונה: הטכנאים המצטיינים של חברת JVC לשנת 2010

ארכיבישוף הניצחון

בגיל שבע לקח אותי אבי לראות כדורגל. זה היה בחודש מאי 1968, במסגרת "גביע ה־20 למדינת ישראל", מפעל הזוי שהגה כנראה אחד מאבותיו הקדמונים של אבי לוזון. הפועל תל אביב ניצחה שם 0:2 את הפועל רמת גן, וברגע אחד קצר וגורלי שבתה את ליבי התמים.

בהתחלה זה נראה טוב. האליפות המתוקה והלא ממש זכורה של 1969 יצרה אשליה של ילדות מאושרת המצפה בפתח, אבל המציאות הקשה נמשכה ב־12 שנים שחונות, צהובות ועגומות, שחישלו את הגנטיקה הלוזרית החיונית לכל אוהד הפועל, ולימדו אותי להסתפק במועט ולשנוא את מכבי. ואיך כל זה קשור לכריסטמס 2010, ללונדון ולארסנל? הנה זה מגיע. 

שלוש סיבות הביאו אותי לאמץ לחיקי את מנצ'סטר יונייטד. האחת היא כמובן הצבע; לשנייה קראו עלי מוהר, השם ייקום את דמו האדום, שהתפייט בטוריו האלמותיים על יונייטד הגדולה ועל הפועל המקרטעת כאילו היו אחיות תאומות, ויצר את התחושה שאם אתה אוהב את שייע פיינגבויים לא יכול להיות שתפנה כתף קרה לג'ורג'י בסט. הסיבה השלישית היא שירת האוהדים שנישאה בשנות ה־70 ביציעי שער 7, שלושה עשורים לפני "מי שלא קופץ צהוב": "מנצ'סטר באנגליה, הפועל בישראל", שרו אז הוריהם וסביהם של האולטראס האדום, והנה לכם אינדוקטרינציה שלא הותירה לי הרבה ברירות. אם אתה הפועל, אמרתי לעצמי, אתה חייב להיות גם יונייטד.

וזאת כמובן היתה טעות. הסיבות להולדתה הוסברו כבר, הנסיבות להתמשכותה היו מקילות. ככל שגבר סבלנו כאוהדי הפועל כאן בלבנט, ככל שעלתה השמיימה שוועתנו, ככל שכלו עינינו מראות את הירוקים והצהובים דוחקים אותנו לפינה - כך מצאתי את עצמי מתנחם בעובדה שבאירופה ואפילו בספרד האדומים שלי הם באמת שדים. במקום להבין שכהן לא מגיע לבית קברות ורגלו של לוזר לא תדרוך במקום של דורסנות וכוח, עודדתי במשך 43 שנים ארוכות את האדום הלא נכון. את האליטיזם האנגלי במרעו. את המכביזם של האי הבריטי.

מי שהעמיד אותי על טעותי כבר מזמן היה צאצאי הבכור, שכמיטב המסורת במשפחה הלך עם אביו (שזה אני) לראות כדורגל עוד לפני שידע קרוא וכתוב (בגיל ארבע וחצי) ונדבק (ממש כמוני) לצבע האדום (שזאת כמובן הפועל תל אביב). אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא פלט לעברי את משפט המחץ: "לא סובל את השחצנים האלה". זה היה אחרי המהפך של כל הזמנים, ה־1:2 על באיירן מינכן בעונה שבה זכתה היונייטד שלי בטרבל ההיסטורי בעוד שהפועל ההיסטורית קצת פחות הסתפקה במקום החמישי המכובד. הוא היה בן 10, אני בן 38, מה שגרר מצידי כמובן תגובה אדישה של מבוגר אחראי אל עבר ילדו החושב ככל הילדים שהצדק אצלו. והוא צדק, ואני טעיתי.

13 שנים אחרי, בבית קפה קטן בהרצליה, ישבתי מול נדב יעקבי. בערוץ הספורט הוא האיש שמכניס אותנו לטירוף של מסי וכריסטיאנו, מפלרטט ומלהטט בין צ'אבי לחאווי, כאילו היה ישוב באותה עת בתאי השידור בקאמפ נואו ובסנטיאגו ברנבאו. בבית מעודד יעקבי את ארסנל מאז שהיה בן תשע. אוהד ובוכה, סובל ולא נשבר, נוסע פעם בשנה־שנתיים לראות בדרך כלל הפסדים, מתרפק כמו כולם על השנים הטובות שהיו עוד לפני שאביו נולד, ולמרות שאמרו וחזרו ואמרו לו שהחולצה האדומה שבחר היא לא הנכונה, הוא לא מתחרט ולא ממצמץ.

במשך שעה ארוכה ושלושה אספרסו קצרים היה יעקבי כומר הווידויים שלי. חטאתי אבי, אמרתי לו בקול רועד. רעיתי בשדות אדומים זרים. הכומר הזה שישב מולי, איש צדיק, היה צריך לספק לי את המחילה. לקבל אותי באיחור קל של ארבעה עשורים לשורות המועדון המתאים לי, ולצייד אותי בהוראות למשתמש המתחיל. ערכת הישרדות בסיסית לאוהד הטרי של ארסנל. הבטתי בו בקנאה: במשך כל השנים הוא הסתפק במועט. כשאני טעמתי קוויאר ושרימפס מוקפצים בחמאה וביין, הוא ניזון מלחם ומים. הפועל באר שבע בארץ, ארסנל באנגליה (איך כותבים תסכול באנגלית?). זה אני שחייתי בשקר, זה אני התינוק שנשבה, וזה אני שחוזר עכשיו - ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא - בתשובה מלאה וחזקה.

"ילדי האובד", הביט בי יעקבי בחמלה, "מה לך כי תנטוש את מולדתך? את נוף ילדותך? מדוע זה תפנה עורף לכרי הדשא המטופחים של טראפורד הזקן? אלוהי הכדורגל לא אוהב את המתבוללים. תראה אותי: נולדתי הפועל באר שבע וכך אמות. תראה את חברי לערוץ: מודי בר־און בהפועל חיפה, שגיא כהן במכבי נתניה. לא נוטשים בית סתם ככה. תראה אותך! הפועל תל אביב מלווה אותך ואתה אותה, עוד מהימים שבהם הפועל שוב הפסידה ומכבי שוב - נו, אתה יודע מה. למה לעזוב את הבית?".

שכרי בהפסדם

הטקטיקה של יעקבי היתה ברורה. הוא רצה לוודא שאני ראוי למסדר האבירים הלונדוני. הוא בחן אותי, ואני לא התבלבלתי. "תקשיב", אמרתי לו, "אני הרי עוזב בית עשיר ומפנק ויוצא לחיים הקשים שבחוץ. הרילוקיישן שלי הוא הפוך מהמקובל, ואני שלם עם עצמי לגמרי. 43 שנים חייתי עם הפרינססה ממנצ'סטר, והרגשתי כמו בנישואי נוחות. פינקתי את עצמי עם אישה עשירה וכפית של כסף, והרי אוהד של הפועל לא רשאי לפנק את עצמו. הצטרפתי למעמד העליון הדורס, בעוד שמקומי האמיתי היה כל השנים עם הפועלים קשי היום, עם הלוזרים".

"מתי הרגשת שזה קורה לך?", שאל יעקבי ורכן לעברי תוך שהוא מבטא את המילים בלחש, כמעט בקדושה.

"ב־27 בדצמבר", יריתי את התשובה המוכנה מראש, "במשחק מול צ'לסי. כשנכנסתי פנימה לאיצטדיון ראיתי כתובת גדולה ואדומה על הקיר. 'לא חשבתי מה עמד מאחורי הבעיטה האחת הזאת שלי', נכתב שם. על החתום היה מייקל תומאס, שחקן חוליית הקישור של ארסנל, שבמחזור הנעילה שנערך ב־26 במאי 1989 הבקיע שער מול ליברפול - בתוספת זמן, במשחק חוץ - והביא אליפות ראשונה אחרי 18 שנה!".

"נזכרת בערן זהבי?", חייך יעקבי.

"ברור", הודיתי. "בזהבי ובעיקר בתחושה הכל כך מוכרת הזאת שהכל בא לך קשה, בכוח, בהתקפי לב ובהרבה דם, יזע ודמעות. כשיונייטד עשתה את המהפך מול באיירן באליפות אירופה זה נראה כאילו שהצדק ניצח, שהטבע עשה את שלו. כשתומאס וזהבי כבשו בטדי ובאנפילד, זה היה נס. לידת עכוז בחודש העשירי עם סכנה מוחשית לחיי היולדת והילוד. ככה אנחנו אוהבים בהפועל, וככה זה כנראה גם אצלכם שם בארסנל".

"את הדאבל שלקחנו ב־1971 אתה מכיר?", שאל אותי בידענות האיש שלעולם לא ישכח את מה שארסן ונגר עוד לא למד על ארסנל.

"לא", עניתי. 

"זאת היתה בסך הכל הפעם השנייה במאה ה־20 שקבוצה לקחה דאבל באנגליה", פירט יעקבי. "פערי הרמות היו קטנים באותן שנים, לא כמו היום, ובכל שנה קבוצה אחרת לקחה אליפות. דאבל היה נדיר מאוד, והנה דווקא התותחנים עשו את זה. אבל האמת היא שמה שגרם לי להישבע להם אמונים לנצח קרה כעבור שמונה שנים, בגמר הגביע, כשהייתי בן 18 וכבר עמדתי על דעתי. זוכר את הגמר של 1979?".

"ספר לי", ביקשתי.

"שיחקנו נגד מנצ'סטר יונייטד, והיה ברור שנפסיד. עלי מוהר ואייל מגד, אוהדי מנצ'סטר, התחננו לכרטיסים, ואבי מלר - הוא גר אז בלונדון - נתן אחד לעלי. ארסנל הובילה 0:2 עד הדקה ה־85, ותוך ארבע דקות יונייטד השוותה. עכשיו כשאני מדבר על זה עוד יש לי צמרמורת. לכולם היה ברור שזהו זה, הארכה ויונייטד קורעים אותנו. ואז התקפה אחרונה. ליאם בריידי האגדי מנהל כמובן את העסק, מוסר שמאלה, הקשתה למרכז, ואיזה דביל אחד - אלן סנדרלנד, שאני עוד זוכר את השפם שלו ואת תסרוקת האפרו - עושה 2:3 ויש גביע. ושתבין, שנה לפני זה הגענו לגמר והפסדנו, שנה אחרי זה הגענו לגמר והפסדנו. לוזרים נצחיים".

אני: "תענוג".

יעקבי: "לגמרי".

אני: "אני מאוהב. אהבה זה כואב".

יעקבי: "כשאתה אוהד ארסנל, הכאב מובטח. פעם ראשונה נסעתי לראות אותם אחרי הצבא בהייבורי, כשעוד היו יציעי עמידה בלי גג. היה חג המולד, קור אימים, גשם קפוא. עמדתי שם שעתיים רטוב כמו כלב וראיתי אותם מפסידים בבית 1:0 לקובנטרי. לקובנטרי, לעזאזל! אני נוסע לראות אותם פעם בשנה־שנתיים, ובדרך כלל כשאני שם הם מפסידים. התרגלתי. הורים לא בוחרים, גם קבוצת כדורגל לא".

שאלתי איך הכל התחיל, וגיליתי שזה קרה לו שנתיים אחרי שזה קרה לי: "הייתי בן תשע כשדוד שלי הכיר בחורה אנגלייה. הם התחתנו ונסעו לגור בלונדון. הדודה האנגלייה התחילה לשלוח לי משם גלויות, מחזיקי מפתחות ותמונות של שחקני ארסנל. רק של ארסנל. בימים ההם לא היו שידורי כדורגל מחו"ל בטלוויזיה, קצת מבט ספורט וכמה עדכונים יבשים בעיתונים. תוצאות ומבקיעים. אני, בזכות הדודה, הייתי מקבל את הדברים האמיתיים מעבר לים. זה קנה אותי. על התנ"ך שלי בבית הספר הדבקתי תמונה ענקית של ליאם בריידי. אחרי עשר שנים הוא הגיע לארץ עם נבחרת אירלנד, ונשלחתי לראיין אותו מטעם 'חדשות'. ישבתי מולו ועשיתי במכנסיים. לא זוכר כלום מהראיון, בלקאאוט מוחלט".

שלום אכזבה

שבועיים אחרי הקפה בהרצליה קבענו פגישה נוספת. בינתיים, ב־6 בפברואר, קיבלתי טעימה קטנה ממה שמצפה לי מעתה ועד עולם עם ארסנל שלי: משחק שבו הובילו התותחנים 0:4 על ניוקאסל הסתיים בתוצאה המקסימה 4:4. יעקבי ידע שזה לא יפחיד אותי. שאלתי אותו מה עוד אני צריך לדעת כדי להפוך לאוהד ארסנל רשמי, מוסמך ומוכר.

"בשנים האחרונות נרשם שיפור מסוים במצב", בישר הוד נדבותו, "אבל עד שהגיע ארסן ונגר לארסנל זאת היתה קבוצה עם הבלחות קלות פה ושם. עונה טובה, ומיד אחריה עשר רעות. מצד אחד, ארסנל היא הקבוצה היחידה בפרמייר ליג שלא ירדה ליגה מאז מלחמת העולם הראשונה. מצד שני, אנחנו עדיין חיים על שנות ה־30".

"כל מי שיש לו שיניים חומות שירים את היד"

אני, שעוד לא נולדתי אז, התפלאתי. "כנראה שגם האוהדים מאז כבר אינם", הבהיר יעקבי, "אבל הזיכרונות חיים. בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה היתה ארסנל הברצלונה של היום. היה להם מנג'ר שנראה כמו ווינסטון צ'רצ'יל, שהמציא את שיטת הכדורגל המודרני. הכדורגל היה עד אז בעיקר נחלת הערים העניות של כורי הפחם בצפון. בלונדון האלגנטית העדיפו מרוצי סוסים וקריקט, אבל אז באה ארסנל ושערי הכניסה לאיצטדיון הביתי הייבורי נבנו משיש מפואר, והכל נראה כמו ארמון". טוב, גם אנחנו בהפועל התרפקנו במשך שנים ארוכות ומרות על שנות ה־50 העליזות, ועל האליפות ההיסטורית והבלתי נשכחת מול קבוצת המשטרה הבריטית, מתישהו לפני קום המדינה.

יעקבי הסביר לי שארסנל, למרות התדמית הנוחה והלוזרית, סוחבת איתה בגאווה פוזה אליטיסטית. משהו אצילי שמסתכל על כולם מלמעלה גם כשכולם מסתכלים עליך מלמעלה בטבלה. גם אנחנו בהפועל פיתחנו מין בדלנות אליטיסטית, הסברתי לו, אבל הפוכה: לעולם לא נהיה חלק ממה שמובן מאליו, ממה ששייך לכולם. זה לא מקרי שביציעים של הפועל לא מניפים את דגלי ישראל, זה לא מקרי ששיר הדאבל שלנו בשנה שעברה היה לצלילי מילות המשורר האלמותיות, "כל העולם כולו שונא את הפועל, ורק אני אוהב". בגיל שמונה למדתי לראשונה שאם אני הפועל, זה אומר שאני קומוניסט. ככה לפחות טען הקומץ של אוהדי בית"ר. בגיל 50 אני שמאלני, ערבי ומחבל. תשאלו את הקומץ.

שאלתי את יעקבי אם השנה יש סיכוי לאליפות של ארסנל. יהיה נחמד, הערתי, אם זה יקרה בשנה הראשונה לאהדתי אליה. הוא היסס בתשובה. סיפרתי לו שב־1969, שנת אהדתי הראשונה לאדומים של תל אביב, שער ניצחון של מרדכי "גוגו" מורדכוביץ נגד מכבי שעריים (נדמה לי שבדקה ה־67) הביא להפועל אליפות, וגרם לי לחשוב שככה זה יהיה מעתה והלאה: אליפות כל שנה. דווקא יש לי סיכוי לשחזר את ההישג, אמר לבסוף המומחה. חולשת הליגה האנגלית השנה, וכישוריו המוכחים של מרדכי "גוגו" פבריגאס, יכולים לכבד אותי בצלחת בכורה ולהעניק לי מתנה נפלאה לרגל החלטתי לנטוש את הנוצץ של מנצ'סטר לטובת האפור של ארסנל.

לפני שנפרדנו שאלתי את מי אוהדים ילדיו, ויעקבי סיפר שהצעיר הלך בעקבותיו לבאר שבע. לפני שמונה שנים, כשהקטן היה בן חמש, הוא ראה את הקבוצה לראשונה בחייו. באותו יום היא הביסה את מכבי חיפה הגדולה בחצי גמר הגביע 0:3. כעבור שבוע נסעו האב ובנו בשיירה, יחד עם עוד 25 אלף אוהדי בירת הנגב, כדי לראות את הפועל מפסידים בגמר הגביע להפועל רמת גן מליגה א'. זה היה המשחק השני והאחרון של הילד הנבון ביציעי באר שבע. היום, בגיל הבגרות והדעת, הוא אוהד הפועל תל אביב.

הכל נשאר במשפחה, ניסיתי לעודד את רוחו של האב השבור. הפועל באר שבע, הפועל תל אביב, ארסנל. אהבה אמיתית לכדורגל היא אהבה ללוזרים. תשאלו את ניק הורנבי. תשאלו אותי. ביי ביי מנצ'סטר, לחיי ארסנל. לחיי ההפסדים והתקפי הלב שבדרך.