הלב מתרחב: חג מאושר לתאומות עם המום שניצלו
"שאלתי את גיא אם הוא באמת רוצה שהילדות יבואו או שעדיף שיישארו בבטן. זו הייתה התקופה הקשה בחיינו", נזכרת אלירז רויטמן. בשנה שעברה תכננו לעשות סדר בבית החולים, לצד התאומות הראשונות בעולם שנולדו עם מום נדיר בלב. עכשיו מרים ואיילת פורחות. "הרופאים שליחי הקב"ה, שעשה לנו נס"
כשביקרנו בבית משפחת רויטמן, ההכנות לפסח היו בעיצומן. אלירז האם טורחת על ניקיון הבית, האב גיא אמון על הסדר, אביגיל הבת הבכורה בת החמש משתדלת לעזור. בסלון מתהלכות להן לאטן התאומות מרים ואיילת שבעיקר תורמות לבלגן. הן מחייכות, צוחקות משחקות ביחד. לא יודעות שמישהו בא לעשות עליהן כתבה. בגיל שנה ושלושה חודשים יש להן את הפריבילגיה ליהנות מחוסר הידיעה, ולהתמקד בניסיונות ללמד את עצמן ללכת ולפרק לגורמים עוד צעצוע. למסתכל מהצד זאת נראית כמו משפחה רגילה לגמרי, כששום דבר באווירה הרגועה בדירה הקטנה שבעיר אלעד, לא מעיד על מה שאירע כאן רק לפני קצת יותר משנה.
"בחודש הרביעי להריון עם התאומות ביקשנו לעבור סקירת מערכות", מספרת אלירז איך הכל התחיל. "הרופא שבדק אמר שהוא רואה משהו שלא מוצא חן בעניו והמליץ לנו לגשת לאקו לב. גיא ואני היינו רגועים לגמרי, אפילו נסעתי לבד לבדיקה בירושלים. באקו לב כבר הבנתי שמשהו לא בסדר, הבדיקה התארכה והרופא אמר שהוא מזהה מום בלב אצל אחת מהתאומות, ובשנייה לא מצליחים לראות".
שלחו את האם להירגע ולאכול. "בשלב הזה הייתי קצת לחוצה אבל עוד לא הבנתי מה מחכה לי. כשחזרתי מהאוכל, בישר לי הרופא שגם התאומה השנייה סובלת מאותו המום ושזה מקרה נדיר. בפעם הראשונה בעולם התגלה מום זהה בלב אצל תאומות לא זהות. באותו רגע כמעט נפלתי מהרגליים, זה הרגיש כמו לזכות בלוטו - רק הפוך".
כל האופציות הצביעו לכיוון הפלה
הרגע ההוא בבית החולים בירושלים שינה את החיים של משפחת רויטמן מהקצה אל הקצה. מהר מאוד הבינו שהעוברים שאלירז נושאת ברחמה בסכנה גדולה. המום בלבן של התאומות נקרא "מום כחולני" והוא נדיר במיוחד. במקרה של התאומות הוא אפילו חסר תקדים. "הדבר הכי גרוע זה כשאומרים לך שאתה מקרה ייחודי, ברגעים כאלה אתה מתפלל להיות רגיל כמו כולם", מספר גיא, "הייתה להן חסימה רצינית בלב זה לא משהו שאפשר לחיות איתו. לשתיהן היה חסר צינור שמעביר את הדם מהלב לריאות. בתור עוברים הן גדלו בצורה רגילה לגמרי, אולם החשש היה מהרגע בו יצאו מהרחם, אז המום צפוי היה לגרום לחנק ולהוביל למותן".
"בסופו של דבר ההחלטה הייתה שלנו בלבד" (צילום: דודו אזולאי)
בשלב הזה החלו בני הזוג לנדוד בין רופאים, כדי לנסות ולמצוא פתרון. המום בלב גם עלול היה לפגוע במערכות נוספות בגוף והחשש היה שהתאומות יולדו עם שיתוק מוחין. "אלירז ואני מנהלים אורח חיים דתי", מספר גיא, "וכשהתחלנו בהתייעצות פנינו למכון 'פועה' שעוסק ברפואה והלכה, כי במשך תקופה כל האופציות הצביעו לכיוון של הפלה. הרבנים אמרו שהם תומכים במה שנחליט, אבל לנו כל הזמן עברו בראש מחשבות שאם זה מה שהקב"ה רצה, אז כנראה שיש לנו עכשיו תפקיד ואנחנו חייבים לבצע אותו בצורה הטובה ביותר".
היום, אומרת אלירז תוך שהיא מחבקת את איילת ומרים, "אנחנו מסתכלים אחורה ולא מבינים איך עברנו את זה. רק עכשיו אנחנו מתחילים לעכל. אני זוכרת אותנו יושבים ביום הנישואים שלנו בדיכאון טוטאלי, שאלתי את גיא אם הוא באמת רוצה שהילדות יבואו או שאולי עדיף שיישארו בבטן, זו הייתה התקופה הקשה בחיינו".
בשלב מסוים הגיעו בני הזוג כדי לקבל חוות דעת נוספת אצל פרופסור עזריה ריין בבית החולים הדסה עין כרם. הרופא הבכיר דווקא היה אופטימי והציג גישה שונה לחלוטין בנוגע לדרך שבה אפשר לטפל בעוברים. "הוא לא הבין למה צריך לעשות הפלה", אומר גיא, "אמר שהוא מכיר ילדים שעברו ניתוח וחיו אחר-כך חיים רגילים".
"שמרנו הכל לעצמנו"
אבל לא כולם היו אופטימיים לגבי האופציה הכירורגית. רופאים אחרים טענו שגם אם הניתוח יצליח ייתכן מאוד שהתאומות ידרשו לעבור ניתוחים חוזרים בערך כל שלוש שנים. אלירז מאוד נלחצה, "אבל דוקטור ריין והרב מנחם בורשטיין מ'פועה' תמכו בנו מאוד. בסופו של דבר אף אחד לא יכול היה להחליט בשבילנו מה לעשות - ההחלטה נותרה שלנו בלבד".
אחרי ששקלו בכובד ראש את כל האפשריות החליטו אלירז וגיא שאם בדיקת מי השפיר תהיה תקינה - הם ילדו את התאומות וילכו על אופציית הניתוח. "ילדתי בניתוח קיסרי", מזכירה האם,
"היו סביבי המון רופאים וכולם היו היסטריים. מיד אחרי שהוציאו את התאומות, לקחו אותן ממני ישר לפגייה והחדירו להן תרופה מצילת חיים לווריד, שאמורה להשאיר את הצינור שמחבר את הלב לריאות פתוח".
איילת ומרים נולדו במשקל של 2.5 קילו כל אחת. ההערכות הרופאים אמרו שצריך להמתין לפחות שלושה חודשים עד שיהיה אפשר לנתח. "הן נולדו קצת לפני חודש שבט ואמרו לנו שצריך לחכות לפחות עד פסח", מספר גיא, "עד הרגע הזה רק המשפחה הקרובה ידעה על הבעיה של התאומות. שמרנו את הכל לעצמנו, לא רצינו להטריח את החברים ולהכניס את כולם להיסטריה, אבל כשהבנו שזה הולך לקחת זמן החלטנו לספר לכולם. החברים שלנו מאוד עזרו, אנחנו היינו מתזזים יום-יום לבית החולים".
הבשורות הטובות לא נגמרו
בסופו של דבר עברו רק חודש ימים מהלידה לניתוח הראשון. הטיפול התרופתי בפגייה החל לגרום לתופעות לוואי והצוות הרפואי החליט להזדרז. "גיא היה בפגייה ובגלל שזה היה אמור להיות ממושך, כבר נערכנו לחגוג את ליל הסדר בבית החולים", נזכרת אלירז. "פתאום קיבלתי ממנו טלפון והוא אומר לי שהיום הניתוח. לא ידעתי מה לעשות קודם, לנשום, להתקשר לאמא שלי, לנסוע לשם".
איילת הייתה הראשונה לעבור את הניתוח. גיא אומר ש"התכנון מראש היה לעשות מעקף קטן ואחרי חצי שנה להיכנס שוב לניתוח גדול, אבל הניתוח התארך ולקח יותר משש שעות". כל הזמן הזה, ההורים מחכים בחוץ. "אנחנו בינתיים יושבים בחוץ גמורים, קראתי את ספר תהילים שלוש פעמים, היינו בלחץ היסטרי". גם אלירז מתארת חוסר אונים: "לפני הניתוח מדברים איתך על מספרים ואחוזי הצלחה, אבל באותו הרגע מהלחץ אפילו לא הבנתי על מדברים איתי, פשוט ישבתי והתפללתי".
אחרי הלידה. "הרופאים היו היסטריים" (צילום: טל שחר)
שבוע אחרי הניתוח, להפתעת כולם, איילת הקטנה כבר הגיעה הביתה. ההליך עבר בהצלחה והרופאים היו מרוצים. יום אחרי הגיעה תורה של מרים, שעברה גם היא את הניתוח בהצלחה. בגיל ארבעה שבועות בלבד, הצליחו הרופאים לנתח את לבן הקטן של התאומות ולהציל את חייהן - אבל כאן לא נגמרו הבשורות הטובות.
"הגענו לביקורת שאחרי הניתוחים", מזכיר גיא. "ופתאום אמרו שכנראה שהתאומות לא יצטרכו עוד ניתוח, אולי רק בגיל 20. גם כשאני מספר לך את זה עכשיו אני עדיין מתרגש".
אלירז חושבת שזה סמלי, "שאנחנו יושבים כאן היום כמשפחה מאושרת ובריאה רגע לפני ליל הסדר, אנחנו מרגישים שהרופאים הם שליחים של אלוהים, הקב"ה עשה לנו נס ונתן לרופאים את הכוח להציל את הבנות. אנחנו מודים כל יום לשם שעשה איתנו חסד והביא אותנו למצב שבליל הסדר הקרוב נשב כולנו בשולחן כמשפחה בריאה ומאושרת".
לפנייה לכתב/ת 
