אביב האשליות

אנו עדים לאירועים בעלי ממדים היסטוריים ויש להם מכנה משותף: עמים הסובלים מהיעדר חופש ביטוי וזכויות אדם בסיסיות התגברו על הפחד מהמשטרים הדיקטטורים וקוראים לחירות ולהפלת השלטון. אפקט הדומינו התחיל עם סטירת הלחי שנתנה שוטרת טוניסאית לרוכל צעיר בעיר שדה קטנה, שהצית את עצמו מול בניין העירייה - והשאר היסטוריה.

לטורים נוספים בפרויקט "אביב העמים":

מאִסלָאח ועד תָ'וְּרָה. מילון המהפכה / ירון פרידמן

לא לכאן, לא לשם - על המערכה בלוב / יהודית רונן

אני משאם. טור אישי של יליד דמשק / משה שמר

מבירות ערב נשמעת אותה הקריאה: "העם רוצה בהפלתו של השלטון", אולם האם הפלת השלטון אכן תוביל ליתר חירות ודמוקרטיה? האם האיסלאם והמסורות הערביות מכינות את העם לשוויון בין המינים ויחס נאות כלפי המיעוטים הלאומיים והדתיים? האם המפגינים בכיכרות של בירות ערב ישנו את יחסם לרעיותיהם בתום יום של הפגנות?

האם יבוטלו הסעיפים בחוקות מדינות ערב הקובעות כי הן מדינות ערביות השואפות לאחדות האומה הערבית וכי האיסלאם היא דת המדינה והשריעה מקור החקיקה העיקרי - סעיפים המקבעים אפליה מובנית, כלפי הנוצרים, השיעים, הכורדים, הברברים? האם המהפכה היא רק לשיפור תנאי החיים של הערבים המוסלמים הסונים?

בינתיים שחררו המהפכות כוחות רדיקלים, הן מימין (האיסלאמיסטים) והן משמאל (נאצריסטים, קומוניסטים ושמאל רדיקלי) שהיו מנועים מלפעול במשטרים הקודמים. בשלב זה ניכרת פעילות הולכת וגוברת של האחים המוסלמים, הכוח הפוליטי המאורגן ביותר ברוב מדינות ערב.

הקאמבק של הזקן והרעלה

בתוניסיה מתמודדת הממשלה הזמנית עם ניסוח חוקה חדשה והכנות לבחירות במקביל לניסיונות נואשים לשקם את הכלכלה, אך כבר נכנעה ללחצים איסלאמיים והתירה צילומים לתעודת זהות של נשים בצעיף ושל גברים בעלי זקן איסלאמי, שהיו אסורים בזמנו של בן עלי.

בלוב התפתחה מלחמת אזרחים על בסיס שבטי, כשחלק מהאופוזיציה הם איסלאמיסטים הקשורים באל-קאעידה. בירדן מונהגת האופוזיציה על-ידי האחים המוסלמים. בתימן עומד עלי עבדאללה סאלח כבר שלושה חודשים מול הפגנות הנובעות ממספר מקורות: צעירים מובטלים ומתוסכלים, האחים המוסלמים, התנועה לשחרור דרום המדינה. בסוריה מובלות ההפגנות בעיקר על-ידי הסונים, והאחים המוסלמים מהווים גורם מדרבן. כל מדינה והנסיבות שלה, אך האחים המוסלמים נמצאים בכל מקום.

העיניים נשואות למצרים המשמשת דוגמה למהפכות בשאר המדינות. השחקנים הראשיים בזירה המצרית המתארגנים לקראת הבחירות לפרלמנט, לנשיאות, לניסוח חוקה חדשה ולמשאל עם לאישורה הם שוב האחים המוסלמים וקבוצות של איסלאמיסטים קיצונים הפועלים להקמת מפלגות פוליטיות חדשות. המפלגות החילוניות וארגוני המפגינים הצעירים מפוצלים ואין סימנים להתארגנות פוליטית רצינית. הם דווקא מתמקדים יותר בנקמנות עיוורת מאשר בבניית העתיד.

אסד למד לקח ממובארק ומפעיל כוח

לחץ המפגינים מתועל להענשת מובארק ומשפחתו, בכירי מפלגתו ואנשי העסקים שהקיפו את משפחתו. רבים מהם כבר בכלא. כלכלת המדינה מידרדרת. ברחוב ניכרים אלמנטים פליליים, אנרכיסטים או איסלאמיים, המשתוללים ופוגעים באזרחים וברכוש הציבורי. נשים מוטרדות ברחובות יותר מבעבר. חנויות נבזזות ונשרפות. יש פריצות למוזיאונים ומוצגים בעלי ערך היסטורי חשוב נגנבים. קיצונים איסלאמים פורצים למסגדים והורסים קברים של אישים ידועים וקדושים, בדומה להריסת פסלי בודהה על-ידי הטליבאן באפגניסטן.

דווקא מובארק, המתון מבין שליטי ערב, מושפל על-ידי בני עמו המעדיפים לשכוח כי הוא העניק להם יציבות ושלום ואף ביצע רפורמות כלכליות שבחלקן לא זלגו לציבור בשל שיעורי ילודה גבוהים מדי. מובארק היה בוודאי צריך לפרוש לפני כמה שנים. שחיתות אמנם היתה, אך כך נוהלה מצרים מאות בשנים וכך גם כנראה תתנהל בעתיד.

בינתיים דווקא דיקטטורים אכזרים כמו אסד, קדאפי, ואפילו עלי עבדאללה סאלח שורדים, שכן הם מוכנים להפעיל אלימות ללא גבולות. גם גורלם של בן עלי ומובארק אינו מפתה אותם לוותר על השלטון בקלות. הגל המהפכני נמשך והמונים עדיין יורדים לרחובות, למרות שהם יודעים שהם עלולים להיהרג. מעניין גם שהמשטרים האפלים ביותר באזור איראן וסעודיה לא נפגעו בינתיים. אביב העמים עלול להיות אביב של אשליות שיביא לתקופה ארוכה של חוסר יציבות שתסכן את כל האזור וישראל בתוכו.

צבי מזאל הוא שגריר ישראל לשעבר ברומניה, מצרים ושבדיה. עמית המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה