אלוהי החמצים הקטנים

מדובר במציאות שבה יותר ויותר ישראלים, המגדירים את עצמם כחילונים, מתחילים ללמוד תלמוד. זה מתחיל בעלייה מרשימה במספר הניגשים לבחינות בגרות בתלמוד, וממשיך בבתי מדרש שונים בהם מתכנסים אנשים מבוגרים, שלא זכו ללמוד תלמוד במערכת החינוך הישראלית, ולומדים יחד גמרא. הם לומדים בחברותות ובשיעורים, הם לומדים בזמנם המאוד לא חופשי. הם באים ללימודים מתוך סקרנות המהולה בלא-מעט צער וכעס על כך שמערכת החינוך הסתירה מהם את היצירה המרכזית של העם היהודי, והם נשארים בבתי המדרש מתוך הנאה.

ימים יגידו מה תהיה השפעתה של מהפכה זו, כרגע די לי בכך שהיא מתרחשת, די לי באנשים שזוכים ליהנות מפגישה עם היצירה המפוארת ששמה תלמוד, די לי בפרשנויות החדשות והמפתיעות שלהן זוכה כרגע התלמוד.

הלכה או אגדה

עניין מצער שדורש תיקון הוא הדיכוטומיה שנוצרה בין "הלכה" ל"אגדה". בבתי המדרש הליברליים לומדים, מתוך היצירה התלמודית, בעיקר את האגדות. בישיבות האורתודוכסיות לומדים בעיקר הלכות. לפעמים אני משתעשעת במחשבה שבחור ישיבה ותלמידה בבית מדרש ליברלי יכולים לרכוש יחד סט אחד של התלמוד, ולחלק בינהם את הדפים: את עמודי האגדה תקח הליברלית, את דפי ההלכה ייקח בחור הישיבה, ואף אחד מהם לא ירגיש בחסרונם של הדפים שנתלשו מתלמודו.

מובן שלא בתי המדרש הליברליים בישראל יצרו את ההפרדה בין ההלכה לאגדה. כבר חכמי התלמוד מכירים באבחנה זו וביחס השונה שניתן לכל אחד מהתחומים. מה שמצער אותי הוא שבתי המדרש הליברליים לא מצאו עדיין דרך לנצח את החלוקה הזו.

ניסיון אחד קטן

מתוך סקרנות לנבור בהלכה בידיים ועיניים שאינן מתעניינות בפרקטיקה, אני פונה לדפדף אתכם יחד בסוגיה הלכתית קטנה וקצרה ולבדוק את המשמעויות שניתן לדלות ממנה.

חמץ שנפלה עליו מפולת

"חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער" - בפעם הראשונה שנתקלתי בקטגוריה ההלכתית "חמץ שנפלה עליו מפולת" חייכתי. זה נראה כמו "מהומה רבה על לא דבר". אני מדמיינת לעצמי סנדוויץ' שאיתרע מזלו ונקלע לאסון טבע, או לאסון של מחדל בנייה, ועכשיו הוא נטוש תחת משא האבנים ואפילו בני הבית המקפידים במצוות, כבר לא מחפשים אותו.

זוכרים את השיר של מרים ילן-שטקליס: "אצו רצו גמדים"? יש בשיר גמד אחד שהתחבא יותר מדי טוב: "ואחד קטֹן-קטן/ שם יפה לו טִמפינטן/ התחבא בתוך שבלול/ לולי-לולי-לולילול/ אך לצאת הוא לא ידע/ דדי-רדי-רידדה/ ..." הגוץ שכולם התייאשו מלחפשו, נרדם בתוך השבלול. החמץ נקבר תחת המפולת.

ואנחנו רוצים לדעת מתי מותר לנו להניח לאובססיית ההגדרות והחיפוש - ולהרפות. ומדוע, לכל הרוחות (כך שואלת אשת החיל המיוזעת הרודפת אחר החמץ שבסדקי הקירות) זה קורה רק כשאנחנו מגיעים להגדרות קיצוניות ואבסורדיות של "חמץ שנפלה עליו מפולת"? למה האובססיה היהודית לא יכולה לעצור קצת יותר מוקדם?

והנה הסוגיה הקצרה העוסקת ב"חמץ שנפלה עליו מפולת"

הסוגיה נפתחת בעוד הלכה מרגיעה מהלכות הפסח (תלמוד בבלי, פסחים, ח ע"א-ב): "תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורים ולסדקים לבדוק (אם יש בהם חמץ) - מפני הסכנה".

הגמרא מנסה להבין מהי אותה סכנה שבגינה לא מחייבים אנשים לחפש חמץ בחורים ובסדקים שבבתיהם: "איזו סכנה? אם נאמר - מפני סכנת עקרב – כאשר הוא השתמש (בחורים ובסדקים) איך השתמש בהם?!" ההצעה הראשונה היא העקרבים הנמצאים בסדקים שבקירות הבית ועלולים להכיש את כפות הידיים הנוברות אחר החמץ. אבל על כך אפשר להקשות שהרי היד שמחפשת את החמץ היא גם היד שהניחה את החמץ בסדקים. ואם בזמן הנחת החמץ לא חששנו מעקרבים, מדוע עלינו לחשוש מעקרבים בזמן שאנו מחפשים את החמץ? אם אין סכנה להחביא, אין סכנה למצוא – אז מה כל-כך מפחיד בחיפוש החמץ בסדקים שבקירות הבית?

הסכנה האמיתית שבחיפוש חמץ בסדקי הבית

כמובן שמתחשק לי לומר שהסכנה האמיתית היא סכנת האובססיה, סכנת חוסר היכולת לוותר על פירורי החמץ. מתחשק לי לומר שהסכנה האמיתית היא בחוסר הנכונות להתייחס למצוות בצורה סימבולית. הסכנה האמיתית היא לחשוב שאפשר לפתור משהו בעולם באופן מושלם, שאפשר לבער את החמץ. זה בערך כמו לחשוב שאפשר על-ידי צלייה להוציא את כל הדם מהכבד, או שאפשר להפריד בין קודש לחול.

אני די משוכנעת שגם יוצרי התלמוד, תאבי קוצו של יו"ד, ידעו שהמאמץ שלהם למיין את העולם הוא פרדוכסלי, ובכל זאת הם התעקשו. זה מה שאני כל-כך אוהבת בתלמוד – החשיבה הפרדוכסלית, העקשנות לבצע את מה שאינו ניתן לביצוע. ההתעקשות לדבר על חיים מסודרים ומובנים בעולם חסר פשר. אז אני ממשיכה לצעוד בשבילי הסוגייה.

כלב מחפש סנדוויץ' שנפלה עליו מפולת

"לא צריך (לומר את הדברים בנוגע לחיפוש בסדקים, אלא במקרה שהחמץ) נפל (לשם). אם כך (כשמדובר במקרה שהחמץ) נפל - למה לי בדיקה? והרי למדנו במשנה: 'חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער'. אלא שהדין נחוץ מאחר ששם (במשנה, מדובר במצב) שאין הכלב יכול לחפש אחרי החמץ, ואילו בסדק (מדובר במצב) שהכלב יכול לחפש אחריו".

בעברית פשוטה, זהו מהלך הגמרא: הגענו למסקנה שהחמץ לא הונח בסדקים, אלא נפל אליהם, ולכן החשש מעקרבים מתקיים רק בזמן חיפוש אחרי החמץ. אבל אז נשאלת השאלה - הרי מעמדו של חמץ שנפל לסדקים דומה למעמד המשפטי של חמץ שנפלה עליו מפולת, והרי אנו יודעים שחמץ שנפלה עליו מפולת לא נחשב לחמץ, אז מה בא הדין לחדש?

כאן בדיוק נכנס ידידו הטוב ביותר של פוסק ההלכה לתמונה – הכלב. אני לא יודעת אם מישהו כבר חקר את תפקידו של הכלב בסוגיות הלכתיות אבל זה בהחלט נושא ראוי למחקר. מתי שולפים החכמים את הכלב כאתגר או כפתרון למצבים גבוליים? הנה כאן, בהלכות הפסח, מגיע הכלב כדי להכריע את מעמדו של החמץ.

חמץ שנפלה עליו מפולת והכלב אינו יכול לחפש אחריו, אינו נחשב עוד לחמץ ואין צורך לבערו. אולם חמץ שבסדקים, הכלב יכול לחפש אותו ולכן יש לבערו מהסדקים, אלא שבשל הסכנה פטרו את האדם מחיפוש אחר חמץ זה. ואם כן, עלינו לשוב ולשאול – מהי הסכנה?

הכל בגלל חמץ קטן

יש מפולת, יש סדקים, יש כלבים ויש עקרבים. בהמשך הסוגיה יופיעו הכשפים ותבוא לעזרת מחפשי החמץ הטענה ששליחי מצווה אינם ניזוקים. עולם

שלם סוער בגלל חמץ אחד קטן. סנדוויץ' שהונח או התגלגל לסדק בקיר או למפולת אבנים, גורר אחריו סוגיה תלמודית שלמה.

משהו תמיד נשאר. מתחת למפולת, בתוך הסדקים, בתוך הפחדים. אי-אפשר לבער חמץ, אי-אפשר לנקות את העולם, ואי-אפשר לסדר אותו. אפשר להשתוקק לסדר ואפשר לכאוב את הקיום הכאוטי, ואת זה עושה הסוגיה שלנו בעודה דנה בחוסר היכולת לבער חמץ.

למה ללמוד סוגיות הלכתיות?

אף אחד לא לומד תלמוד כדי לדעת מה לעשות מחר בבוקר. הפרקטיקה ההלכתית כבר התרחקה מזמן מדף הגמרא. מי שרוצה לדעת הלכה למעשה – פותח ספרי הלכה. מי שרוצה להכיר את התקווה והיאוש היהודיים, את התשוקה הלמדנית לסדר ואת הכאב העצום שחשו החכמים נוכח הכאוס ששמו המציאות, מי שרוצה לראות איך כל הרכבה הופכת לפירוק, וכל מיון הופך לבלגן, מוזמן להיכנס בשערי התלמוד.

ובבית המדרש של הטוקבקים

היה יופי של שבוע. המון דברים מעניינים ומלמדים היו בבית המדרש וקשה לי לבחור מהם. אז אני ממליצה על דיון מעניין אחד מני רבים, הדיון שפתח גבי בנושא "חייך קודמים לחיי חברך" (5 והלאה).

וברכת ברוכים הבאים ל"תיקון עולם" ול"מני", ולחברים רבים נוספים. כמה טוב שאפשר ללמוד תורה יחד.

בשבת הבאה, שבת חול המועד, בנצי יוביל אותנו בלימוד תורה.