זיכרון מליל הסדר - חלק א'
הרב לאו זוכר את ההורים השכולים, סיון רהב-מאיר זוכרת את הדוד פליט השואה, ולחמי רודנר יש סיוטים מחד-גדיא. בחג שמקדש את הזיכרון ההיסטורי, חולקות דמויות בולטות בציבור הישראלי זיכרון אישי מליל הסדר
בערב המשמעותי ביותר בתרבות המשותפת שלנו כעם, אנו חולקים זיכרון היסטורי מכונן. אך לכל אחד יש גם זיכרון אישי, ליל סדר בלתי נשכח שאותו הוא זוכר במיוחד. שנים-עשר אישים ממנעד תרבותי נרחב, בחרו לחלוק זיכרון משמעותי מליל הסדר שלהם. מערב אחד - ועד רגע אחד שנחרת בזיכרונם, והשפיע עליהם עד היום. קבלו את החלק הראשון בפרויקט.
הרב ישראל מאיר לאו
על מדרגות "בית החייל"שמונה סדרים ערכתי מחוץ לבית, מהם שישה בבסיסים גדולים של חיל האוויר, ואחד לעולים חדשים באכסניית נוער ליד ירושלים – עימם ביליתי את כל החג. אבל המרגש ביותר, מבחינתי, היה הסדר שערכתי דווקא קרוב לביתי – ב"בית החייל" שבתל אביב.
היה זה בפסח שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שנת 1974, לפני כ-37 שנים. ליל הסדר היה מיועד
למשפחות השכולות, על-פי הזמנת היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון. הגעתי עם משפחתי, והמשתתפים שהגיעו מכל קצות הארץ היו בכל גיל: החל מהורים לחיילים שנפלו במלחמת השחרור, ועד לילדים קטנים שהוריהם נפלו במלחמת יום הדין: משמונה חודשים ועד 80 שנה.
נכנסתי לאולם שמנה כ-600 איש, ואת השקט ששרר שם ניתן היה לחתוך בסכין. נדמה היה לי כאילו כל אחד מרגיש שלא בנוח להחליף מילה או להעלות חיוך על הפנים. שקט מתוח עד מאוד.
לפני שהתחלתי לספר על ההגדה ולשיר את "הא לחמא עניא", פניתי ואמרתי: "השקט הזה צורם לי באוזן. זוהי דממה זועקת. בואו ניכנס לאווירה של חג", והתחלתי בשירי סוכנות דוגמת "הנה מה טוב ומה נעים", ו"הבה נגילה" - בלי בושה. פחדתי שהם לא יודעים את "ושמחת בחגך", אבל הם ידעו והכירו את "והיא שעמדה" ואת "ישמחו השמים", מה שיצר אווירה אחרת לגמרי.
דיברתי שם על כך שבליל הסדר אנו קוראים את "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" - והנה לא מזמן 50% מאיתנו הושלכו ליאור בסלקציה המנגלית הנוראה. כמה משפחות שכולות היו אז, אך מזה נולדה המולדת, ויצאנו לכבוש מדינה. אמנם עדיין לא זכינו ל"איש תחת גפנו ותחת תאנתו". אבל משה במצרים היה אחד הנדונים לכליה, והנה הוא הגיע לומר "שלח את עמי". גם אז אמרו האנשים: אבדה תקוותנו, יבשו עצמותינו, אך עם ישראל יצא ממצרים
בנסים ונפלאות. אנחנו היום נמצאים במצב טוב בהרבה ממה שהיו אבותינו ביציאת מצרים.
יצאתי משם – ואני יורד במדרגות, ואחרי יורד זוג מבוגר מחיפה, והבעל אומר לי כך: "אדוני הרב, לפני 26 שנים שכלנו את בנינו היחיד במלחמת השחרור. הוא נפל ביחיעם שבגליל המערבי. מאז רעייתי ואני לא יצאנו מפתח ביתנו מחוץ לעבודה ולשגרה. בערבים הסתגרנו עם אבלנו בקריאת ספרים ובהאזנה לרדיו ולמוזיקה קלאסית. לא יצאנו לשום שימחה, ועם השנים חדלו להזמין אותנו - כאילו לא היינו קיימים עוד.
"כאשר קיבלנו את החוזר ממשרד הביטחון, שאתה תערוך ליל סדר לאנשים כמונו - משפחות שכולות - התקשרנו לידידים שיש לנו משכבר הימים פה, ליד 'בית החייל', כדי לא לחלל את קדושת ליל הסדר, ואנחנו מודים לך שעשית מאמץ גדול להגיע אלינו עם ילדיך הקטנים, שבוודאי היו רוצים לשבת בבית ולגנוב את האפיקומן. אתה עשית למעננו דבר גדול מאוד". את השיחה הזו על מדרגות "בית החייל", לא אשכח לעולם.
סיון רהב-מאיר
כאילו הוא יצא ממצרים
כשאני מנסה להיזכר בלילות הסדר של ילדותי, הם נראים בעיניי כליל סדר אחד. לכן אינני זוכרת בוודאות אם הזיכרון שלי התרחש בגיל חמש, עשר ואולי אפילו שתיים-עשרה, שכן זה תמיד נראה אותו הדבר: שולחן ארוך
בביתה של סבתי בחיפה, סביבו אני והוריי ועוד דודים ואחיינים, ובראש שולחן הסדר – "הדוד מאיר".
דוד מאיר היה מותג. מאיר איש הורוביץ, שהלך לעולמו לפני מספר שנים בגיל 97, היה אחיה של סבתא שלי, שאיבד את אשתו ובתו בשואה. הוא עלה ארצה, אך שלא כמו סבתי – לא הקים משפחה. בראש שולחן הסדר, מוקף לכאורה בבני משפחה רבים, אבל למעשה אלמן וללא ילדים, הכריז הדוד מאיר: "הא לחמא עניא", ואני חשבתי על לחם העוני שאכל בחייו. המשכנו הלאה בהגדה: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", הרעים מאיר בקולו, ואני תהיתי אם עולה בדעתו שבקריאת ההגדה, הוא קורא למעשה את סיפור חייו? וכשהגענו ל"וכאן הבן שואל", לא בניו שאלו את הקושיות, אלא הנכדים של אחותו. "מה נשתנה?" - הרבה השתנה: את לילות הסדר של ילדותו חגג מאיר בפיוטריקוב שבפולין, בעיירה היהודית שלפני השואה. את לילות הסדר האחרונים בחייו הוא חגג בחיפה, מוקף בבני משפחה קרובים, אך לא לגמרי משלו.
כילדה, מאיר הקשיש, בדרך המעט גלותית בה קרא את נוסח ההגדה, היה נדמה לי כמייצגם של כל הדורות הקודמים בליל הסדר; כאיש הקשר לאבא שלו, ולסבא שלו, ומשם – עד לדור שיצא ממצרים.
חמי רודנר
סיוטים מחד-גדיא
את ליל הסדר בקיבוץ גבעת ברנר היו חוגגים בהמון גדול ורב. כל הקיבוץ - למעלה מאלף איש - היה מתכנס ב"מצרנה", אולם הספורט האורוותי משהו, בשיפולי הגבעה. כולם היו ישובים מסביב לשולחנות ארוכים, עם כלי פלסטיק
חד-פעמיים, משפחות-משפחות בהמולה רבה, שהאקוסטיקה האקזוטית של "המצרנה" היתה מעצימה.
אנחנו היינו מסובים גם עם "המשפחה המורחבת" - כלומר בני הזוג הקודמים של הוריי, והילדים המשותפים והלא משותפים, מה שהיה יוצר סוג של מתח משפחתי שנבנה לתלפיות כבר מפורים. הסדר נפתח בתרועת חצוצרות לצלילי "היום הזה אתם יוצאים בחודש האביב". כולם בחולצות לבנות מעומלנות, וילדי כיתה א' היו נכנסים מכל עבר - מנפנפים באלומות שיבולים ושרים "ראינו עמלנו" בקולות דקיקים.
ההגדה הקיבוצית שמה יותר דגש על האביב ועל האוריינטציה החקלאית, ופחות על "שפוך חמתך" ועל רבי טרפון. הרבה שירים יפים: "הנה הסתיו עבר לו" ו"מה יפית האביב". את ההגדה אייר אריה חצור, ממקימי ונפילי הקיבוץ, בסגנון גותי יותר ממרומז.
אך השיא מבחינתי היה "חד-גדיא". בתור ילד תמיד נמשכתי ונחרדתי מ"חד-גדיא". בגבעת ברנר היו ילדי כיתה ו' מבצעים באופן מסורתי את הפיוט הזה כמחזה, עם מסכות ותחפושות היפר ריאליסטיות. היה זה עבורי מפגש ראשוני ומפחיד למדי עם גלגל המוות. וכך כשהגעתי לכיתה ו', לא הסכמתי בשום פנים ואופן להיות אחת מהדמויות ההורגות ונהרגות בשיר המזוויע הזה. הסכמתי רק להיות אחד הילדים של האבא, שקונה את הגדי בתריי זוזיי.
שחר פאר
להגיע לסדר – בכל מחיר
כל ליל סדר הוא, מבחינתי, חוויה משפחתית משמחת מאוד. רוב הזמן אני נמצאת בטיסות מחוץ לישראל, מה שגורם
לי לפספס הרבה חגים, אבל את ליל הסדר אני משתדלת לעשות בארץ.
לפני חמש שנים שיחקתי עם נבחרת ישראל באנטליה. המשחק האחרון היה אמור להסתיים בסביבות ארבע בערב החג, והיה ברור שלא נספיק להגיע לישראל בטיסה סדירה. אבא שלי החליט שהוא עושה כל מאמץ להחזיר אותי ואת הנבחרת כולה לחגוג את החג בישראל. הוא עשה כמה טלפונים לאנשי עסקים ישראלים עם מטוס פרטי. אחד מהם, שבחר להישאר בעילום שם, אמר לו שהוא לא ייתן לנו להישאר בחג מחוץ לישראל - ושלח את מטוסו הפרטי.
הטיסה הייתה נהדרת - מטוס מפואר עם דיילת פרטית רק בשבילנו, ונראה לי שזו הייתה הטיסה הכי מהירה אי פעם מטורקיה לישראל, כי גם הטייסים מיהרו להגיע לפני כניסת החג. נחתנו בישראל בשש בערב, ונסעתי ישירות משדה התעופה לדודתי בירושלים. היה זה ליל סדר מתוק ומשמח, בו זכיתי גם לייצג את ישראל, וגם לעשות בה את החג.
שהרה בלאו
כשכולם עוד היו בחיים
זה היה בליל הסדר ההוא, כשכולם עוד היו בחיים, ואני הייתי מאוהבת על מעל הראש. היתה זו התאהבות של תחילת גיל העשרה שכללה בעיקר שיחות מזדמנות בדרך הביתה מהסניף, אבל אני הייתי כל כולי פקעת רגשות שהקשו עלי לשבת סביב שולחן הסדר. הייתי חייבת לתת מענה להצפה הרגשית הזו, ומדי חצי שעה נעלמתי בחדרי (החשוך בשל החג), ושם ניהלתי בלחש שיחות דמיוניות וחזרות על הדברים שאומר ל"אהובי" בפעם הבאה שאראה אותו בסניף.
ישעיהו, מבוגר תימהוני מבית הכנסת, שהוזמן כמחוות רחמים - נמלא סקרנות כשראה אותי עומדת בחדר חשוך וממלמלת לעצמי. "עם מי את מדברת?" שאל והקפיץ אותי בבהלה.
כשראיתי שמדובר בישעיהו התימהוני, ידעתי שיוכל לשתף פעולה עם ההסבר ההגיוני הראשון שעלה במוחי. "אני מדברת עם אליהו הנביא", עניתי, "ואסור לך לגלות לאף אחד". בגיל ההוא מוטב היה בעיניי להודות בזה, מאשר להודות בעובדה שאני מאוהבת.
ישעיהו נמלא יראה. "חייבים לספר לשאר", הוא לחש. "זה נס!"
"לא, לא", אמרתי בקול שקט ומדוד, כשל מי שזה עתה דיברה עם התשבי. "הוא אוסר עלי, נוכחותו
חייבת להישמר בסוד".
"ומה הוא עוד אומר לך?" תלה בי ישעיהו עיניים מעריצות כל כך, עד שחילץ ממני את המשפט "אליהו אומר שהגאולה בוא תבוא בקרוב".
"אמן ואמן" ענה ישעיהו בדבקות. וכך חזרנו שנינו - ישעיהו ואני - אל שולחן הסדר, וכשהגיעה העת לפתוח את הדלת לאליהו, הוא חייך אלי מעל הכוס הגדולה וקרץ לי, כממתיק סוד, פניו העגולות זורחות בלהט אמוני.
הוא נפטר כשנה אחר כך, ואני עדיין מחכה לגאולה שבוא תבוא.
- מחר - חלק ב': הזיכרונות של משה איבגי, יהורם גאון, הרב חיים אמסלם, יוכי ברנדס, מיקה קרני, אברהם פריד וחנוך דאום
לפנייה לכתב/ת 
