אהבה עמוסה ומתפקעת
הקריאה בסיפור האהבה המובטח ב"אלף שנים לחכות", מלווה בתחושה קשה של החמצה, שאולי יותר מכל מנכיחה את הקלות הבלתי נסבלת של כתיבת רומנים. במקום שנתמסר לאהבה קורעת לב, חיבוטי הנפש מאבדים מכוחם
בגב ספר הביכורים של מיה טבת דיין, "אלף שנים לחכות" נכתב כי מדובר ב"סיפור חושני ומרטיט לב על אשה אחת, על גבר אחד, ועל האהבה הגדולה, היציבה והעצובה שלהם". לצערי, רק חלקו השני של המשפט נכון ומדויק. אהבתם של כנרת ונורי, הדמויות הראשיות של הרומן, היא אכן אהבה גדולה, יציבה ויותר מכל - עצובה. מאהבה שכזו היינו מצפים כי אכן תתגלה כסיפור חושני ומרטיט לב, אך לא כך הדבר.
כנרת פוגשת לראשונה את נורי במסגרת עבודתם המשותפת. הוא הבוס הרגיש והמבוגר, בעל קסם אישי רב והיא צעירה מבולבלת ורגשנית. אך נורי נשוי וקשרי האהבה המתחילים להירקם בין השניים אינם יכולים להימשך, משום שהגבר אינו מוכן לעזוב את אשתו. לאחר שהם נוסעים יחדיו להודו ושבים בנפרד, כנרת חוזרת לקיבוץ בו גדלה, עוברת לעיר, פוגשת את אמנון ומתחתנת איתו. נקודת הפתיחה של הספר היא חידוש מערכת-היחסים בין נורי לכנרת, לאחר שהיא נשואה והוא התגרש סוף סוף מאשתו ומבקש לשחזר את אהבתם.
"אלף שנים לחכות", עוד סיפור אהבה (עטיפת הספר)
הבחירה בנקודת הפתיחה הזו חכמה ונכונה מאוד. טבת דיין מכניסה אותנו מיד לקונפליקט ומעלה מן האוב את הקונפליקטים שקדמו לו - כלומר, את ההיסטוריה המורכבת של השניים, שכעת, משכנרת נשואה, חוזרת על עצמה בהיפוך תפקידים. יש בכך ניסיון להימנע מנרטיב רציף מבחינת הזמן, שיגולל מערכת-יחסים ארוכה ומסובכת שעלולה להימאס על הקורא. באמצעות החזרות לעבר וחשיפה של ההיסטוריה קרעים-קרעים, אנו אמורים להבין את העוצמה הרגשית של הקשר בין נורי וכנרת. עוצמה שכל מטרתה להבהיר כי לא מדובר בסתם רומן זניח, כי אם באהבה שחוצה זמנים ומרחבים.
תת יבשת הודו
לביסוס ההבהרה, רותמת המחברת את הודו על מרחביה, אמונותיה וסוכניה התרבותיים. בתחילת הרומן מתוארת פגישה של כנרת עם אסטרולוג הודי שטוען כי היא עשתה את הבחירה הלא נכונה כאשר התחתנה עם אמנון, שכן נורי מעולם לא הפסיק לאהוב אותה ו"בקשר כמו שלכם, בכל פעם שתיפגשו תתאהבו מחדש". הוא מספר לה שהיא ונורי נפגשו בגלגול אחר, בכפר של שולי פנינים מדרום למדרס. אך היא טבעה בים והוא, שאהב אותה, "נשאר לשבת ולחכות לך על החוף עד יום מותו".
אם כן, זוהי נקודת המוצא לסיפור כולו, הן מבחינת הדמויות הן מבחינתה של המחברת. הרעיון לכשעצמו יפה ומעניין: גבר ואשה שגורלם להתאהב מחדש בכל פעם שיפגשו, בכל נקודת זמן,
בכל גלגול חיים. אך אהבתם נועדה להיתקל במחסומים, בתזמונים בלתי אפשריים ובנסיבות חיים שקשה לשנותן. טבת דיין מבקשת להעלות את הפרובלמאטיקה הזאת ולהציב סיפור אהבה קלאסי, על-זמני אם תרצו, בזמן נתון ולבחון כיצד האוהבים מתמודדים עם הקיום הסבוך.
אולם, תחושה קשה של החמצה מלווה את הקריאה ברומן; תחושה שאולי יותר מכל מנכיחה את הקלות הבלתי נסבלת של כתיבת רומנים. סיפורם של כנרת ונורי הוא בסופו של דבר סיפור קטן ואישי. פרישתו הבלתי סבירה על פני יותר משלוש מאות עמודים מיותרת ומזיקה לו. אילו היתה כותבת טבת דיין את סיפורם כנובלה, היתה מהדקת את הקשרים בין הדמויות, מצמצמת את התיאורים הרומנטיים הקלישאתיים ומנקזת את הכל לכדי כמה עשרות עמודים מזוקקים, אזי עשויה היתה להתקבל יצירה חושנית המרטיטה את הלב.
אך הנובלה מפחידה. היא קצרה מדי, תובענית מדי ודורשת יכולות כבירות מהסופרים. הפניה לרומן הופכת ללגיטימית משום שהוא מקנה רוחב יריעה עצום. אבל רוחב היריעה מסוכן אף הוא ובחלקים רבים מדי של "אלף שנים לחכות", ניכר כוחו של הרומן כסוגה המסוגלת לבלוע את הסיפור, כאשר האחרון אינו מתאים למימדיה.
הדבר בא לידי ביטוי בשתי נקודות מרכזיות. הראשונה, המיקוד של הסיפור הולך לאיבוד בשל הצורך (המדומה) להאריך בכתיבה. כל הרהור, תחושה (בין אם זו תחושת אשם או תחושת כמיהה לאהוב, המשפיעות ומושפעות זו מזו), רקע ביוגראפי, סיטואציה חברתית וכן הלאה - כל אלו מתוארים באריכות ללא סינון. לעתים נדמה כי המחברת לא סומכת על קוראיה (או על עצמה) שיפנימו את עוצמת האהבה של כנרת ונורי ואת הבעיות הנגרמות בגללה. היא מנסה במאמץ עילאי להבהיר את שני האלמנטים הללו, מבלי להשכיל להבין שהממרה "כל המוסיף גורע", נכונה תמיד.
מעוז של שפיות
הנקודה השנייה היא הגודש. שוב, במקום להתרכז בסיפור האהבה ולנקזו לכדי סיפור מהודק וחזק, בחרה המחברת להעמיס נרטיבים מקבילים, שהמרכזי ביניהם הוא סיפורו של הקיבוץ. הוריה של כנרת לא גידלו אותה משום שנהגו לנסוע בעולם במסגרת עבודתם, והסבים בקיבוץ והקיבוץ עצמו היו עבורה בית. כנרת חוזרת לקיבוץ כמקום מפלט, אך במהלך הרומן מתברר כי גם העוגן הזה בחייה עתיד להחליף צורה, נוכח עננת ההפרטות של הקיבוצים המאיימת לחסל את כל הרעיונות והערכים של מה שנחשב עבורה כמעוז של שפיות.
המחברת מציגה אנלוגיה מעניינת בין הקיבוץ כעוגן וערכיו העומדים למבחן, אל מול התא המשפחתי (בעל ובת) המנחם והמרגיע העומדים בסתירה לאהבה הגדולה של כנרת לנורי. אולם האופן בו משתלב הנרטיב הקיבוצי ברומן מפוזר מדי לפרקים או מוחדר בכוח. עולה השאלה: באהבה כה גדולה כמו זו של כנרת לנורי, המשבשת שוב ושוב את שגרת יומה, האם באמת יש צורך להכניס עוד גורם (אנלוגי או אחר) בכדי לסבך את העניינים? האם הקריסות הבלתי-פוסקות של כנרת והמהפכים הרגשיים שהיא עוברת זקוקים לטריגר נוסף?
הרי עניין הקיבוץ הוא נרטיב מורכב ומסועף לכשעצמו, ושילובו ברומן רק מכביד על הזרימה של הטקסט והמיקוד של סיפור המעשה. לפיכך, ישנה תחושה של גודש שלכאורה הרומן אמור להכילו.
האהבה העצובה של נורי וכנרת מצליחה לרגש במקומות מסוימים ברומן, בעיקר כאשר
חוסר האונים מופיע בצורתו הטהורה ביותר: בתיאור רזה, פשוט ועדין. אך צורות שכאלו נדירות מאד ברומן, הרווי בשמאלץ, בסנטימנטליות ובעודפות של דימויים ואמירות רומנטיות להתפקע. ריבוי זה אינו נחוץ באמת להעברת תחושות של אהבה ובמקרה הנידון, יש לו אפקט הפוך.
במקום שנתמסר לסיפור אהבה קורע לב, משלב מוקדם מאד של הספר, כנרת ונורי מפסיקים לעניין אותנו. חיבוטי הנפש חוזרים על עצמם והדיאלוגים הרומנטיים, כה מלודרמטיים עד כי הם מאבדים מכוחם. וכשסיפור אהבה מפסיק לעניין כה מהר, לצערי, לא נותר עוד למה לחכות.
