לצאת מעבדות לחירות בלי ללכת לשום מקום
החירות והשיעבוד הם קודם כל במחשבה. באפשרותנו לראות בעיני רוחנו את השער של הכלא ולבחור – סגור או פתוח? האופן שבו אני תופש את המתרחש בחיי יכריע אם אני עבד או אדון לעצמי
אנשים אוהבים להשוות את חיי הנישואים או הזוגיות לכלא, מוסד, סוג של שעבוד, בנוסח השיר אַת חירותי :
"בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער"
(מאת ג'ורג' מוסטאקי. תרגום: יורם טהר-לב)
לפעמים זה נכון, לא פעם המסגרת הזוגית הופכת להיות כלא מחניק. אבל לא על זה מדבר הטור שלי, לא על החירות לפרק מסגרת ולא על הפחד מסגירת השערים. אלא, כמו בהגדה של פסח, הטור הזה מדבר על השחרור מהשיעבוד שבראש. החירות והשיעבוד הם קודם כל במחשבה, והכוח בידינו לראות בעיני רוחנו את השער של הכלא ולבחור – סגור או פתוח? "חייב אדם לראות את עצמו..." כלומר, האופן שבו אני תופש את מה שקורה בחיי, זה מה שיכריע אם אני עבד או אדון לעצמי.
על איזה כלא אני כותבת? על הכלא של הפנטזיה שכובלת אותנו בהרגשה שחייב להיות אחרת. למי מאיתנו אין את התסריט ההוא, הפנימי, לגבי אביר החלומות. זה יכול להיות מישהו אמיתי שאהבנו, או רשימה של תכונות, משהו שראינו בסרט או משהו שהיינו רוצים להיות בעצמנו.
הנה דוגמה, קצת מיושנת אבל תמיד רלוונטית: בסרט "חלף עם הרוח", שהוא בכלל שיעור חשוב למחפשי אהבה, סקרלט או'הרה (השחקנית ויויאן לי) אוהבת את אשלי. היא כלואה בהערצתה אליו, שנים על גבי שנים. הוא מתחתן עם מלאני הענוגה והטובה, יוצא למלחמה וחוזר אחרי שנים, דוחה בעדינות את סקרלט שוב ושוב, והיא בשלה. משוכנעת שהוא האחד, לא קוראת את הכתובת על הקיר, בטוחה שגם הוא רוצה אותה בסתר, ובינתיים מחמיצה אפשרות לאהבת אמת עם רט בטלר (קלארק גייבל), שלכל צופה ברור כי הוא מתאים לה הרבה יותר. לסקרלט קשה כנראה להביט במראה ולהכיר בכך שרט, שכל כך דומה לה, הרבה יותר מתאים: כמוה הוא אנוכי, מפונק, תאב חיים וממולח. היא מתעקשת לחיות בסרט משלה, של נסיכה ונסיך, ענוגים ושבריריים.
הרצון למשהו שאיננו אפשרי
הפנטזיה של סקארלט היא למעשה משאלה לחיים אחרים, אולי להיות מישהי אחרת, מישהי שמתאימה לאשלי – ענוגה, מאופקת כמוהו, צנועה וחסודה. סקארלט מתעקשת שלא לראות את המציאות לגבי אהובה, כפי שהיא לא מוכנה לראות את האמת של עצמה. וזה בית סוהר שרבים וטובים מאיתנו בונים לעצמנו בחיי הזוגיות: הרצון למשהו שאיננו אפשרי, הכליאה במשאלות ובפנטזיות כמו: "אילו הוא רק היה יותר גבוה/ עשיר/ יפה/ משכיל", "אילו היא רק היתה יותר רזה/ עליזה/ אוהבת פוקר".
ויש, כמובן, פנטזיות הרבה יותר מורכבות, שבונות את בתי הכלא הכואבים יותר. ההרגשה הזו שבעצם, לא יכול להיות שאלו החיים שלי. זה לא רק בת/בן הזוג, זה הכל. הכל לא בסדר. היינו אמורים להיות בבית אחר, לעסוק במקצועות אחרים, להרוויח יותר, לפגוש חברים מצליחים ומעניינים ולא להשתעמם עם הילדים בשבת בבוקר.
אפשר להמשיך בלי סוף, כל קורא/ת מוזמן לעצור רגע עכשיו ולבדוק - מה הפנטזיה שממררת לך את החיים? מה הדבר הזה שלא קרה, שלא יוכל לקרות, אבל אוכל אותך ומפריע לך לשמוח בחלקך?
המפתח בידינו (איור: Shutterstock)
ונחזור להגדה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו..." חכמינו ידעו משהו על פסיכולוגיה. הם הבינו, שהמציאות איננה דבר אחד קבוע. ה-מציאות היא למעשה תמונת המציאות שאנחנו מציירים בעיני רוחנו, במודע או שלא במודע. זו הפרשנות שלנו אודות עצמנו ובני זוגנו והתפישה שלנו את החיים בכלל.
לצאת מהשיעבוד של הדמיון שרודה בנו
אז אם נראה עצמנו כלואים במציאות הלא-מספקת, נמשיך להאכיל את עצמנו מרורים ולדמיין (כן, יקירתי, זה דמיון, זה לא באמת מה שיקרה לך בעוד שבוע) - אנחנו משעבדים את עצמנו. להיות בני חורין זה קודם כל לצאת מהשיעבוד של הדמיון שרודה בנו בתסריטים מדהימים על כל מה שאין, בקינאה וכמיהה לדשא של השכן ולסדינים של השכנה.
לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים, בהבנה שלי, פירושו להתעורר, להביט מסביב, לחייך אל מה שיש, אל עצמך במראה ואל מי שחי איתך, להיפרד יפה מהפוסטר של "מה היה יכול להיות" ולצאת לאור של הממשות.
עצם ההכרה במנגנון הזה, הוא תחילתה של היציאה לחירות. בפסיכולוגיה קוראים לזה רפלקסיה – היכולת המופלאה של האדם להסתכל מהצד על מחשבותיו, לבחון אותן ולזהות את הממשי מהדמיוני, את האפשרי והחלומי. אחרי שזיהינו, ייתכן שיידרשו זמן ומאמץ לעשות את תהליך הוויתור והפרידה מכלא הפנטזיה. התרגלנו אליו, זהו כלוב מוכר, מפחיד להישאר בלי המחשבה מוכרת של "צריכים להיות לי חיים אחרים" שעוטפת בזוהר מדומה ובאשליה שבעוד רגע הכל ישתנה. אבל המאמץ משתלם, כל קשר זוגי נראה אחרת, כמו חלונות לפני חג הפסח, נקיים וצלולים מהאבק של המרירות והציפייה למשהו אחר.
לכבוד החג, אני מאחלת לקוראות ולקוראים לצאת לחופשי ממשאלות מתעתעות כאלה.
חג חירות שמח!
עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
