"צריך להחליט אם אנחנו אומת תרבות או דם"

אבישג השונמית נראית תמיד כמו דמות שולית בסיפוריו ומעלליו של דוד המלך; אשה צעירה שהובאה אליו בסוף ימיו כדי לחמם אותו, או "לחמם" אותו - סוג של מטפלת מביטוח לאומי, רק משודרגת. ובכל מקרה זה לא ממש הצליח, המלך לא ידעה, ובזאת תם הסיפור.

אבישג מביטוח לאומי, מול בת שבע הקלפטע (איור העטיפה: אביטל בורג)

אבל דמותה של אבישג, עם שמה היפה, קסמה לאברום בורג במשך שנים. בורג, מי שכיכב זמן רב בחיים הפוליטיים בישראל ופרש מהם לפני כשבע שנים, נמשך אל דמותה המסתורית של אבישג, ואל מיעוט פרטי הפרשה הזאת. כך נולד הספר "אבישג" (שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת), מין מדרש שהורחב לגבולות של רומן.

"אבישג" מתאר את מלכות דוד ומלכות שלמה ואלה שבאו אחריהן. את הסיפור מגולל בגוף ראשון שמע הכהן מענתות, דמות בדיונית, שעל פי הרומן היה מאורס מצעירותו לאבישג השונמית, וגם נישא לה והעמיד עמה צאצאים. אבישג היפה והחכמה מתוארת כאן כאשה היחידה שדוד אהב באמת, חברת נפש של דוד, שבה בטח המלך ולה סיפר את האמת על עצמו ועל הסובבים אותו.

בת שבע הקלפטע

מולה עומדת בת שבע הקלפטע, שמריצה את בנה שלמה למלכות, מול אדוניה בן חגית, המתחרה העיקרי על כס המלוכה. ברומן של בורג, שלמה הוא רשע מרושע, שגנב מאביו את "שיר השירים" וחתם עליו בשמו (או שמא היתה זו בת שבע שעמדה מאחורי הגניבה?). נתן הנביא, שתומך בבת שבע, הוא בעצם בנה מנישואיה הראשונים. ודוד? הוא בכלל חושב שלא שלמה ולא אדוניה ראויים להחליפו.

שררה, כוח, כסף, מין, סיאוב, דרדור מוסרי, כל אלה היו קיימים כבר אז. גם חברה שחיה על החרב, שמעבירה את הזמן בבילויים בין מלחמה למלחמה. "הקטל הוא כלי שלטונם, הפחד משרת בארמונם והבהלה עושת דברם. כך למִסים ולמלחמה, כך לנקמה ולתאווה". אלא שאת הרומן הזה כתב מי שמבין דבר או שניים בפוליטיקה.

"יש משהו מאוד אוניברסלי בכל התופעות האלה", אומר בורג. "שלטון הוא תמיד שלטון וכוח הוא תמיד כוח, והאיש הקטן הוא תמיד קטן ולא חשוב איפה תשתלי את הסיפור הזה. קלאודיוס באימפריה הרומית מגיע לאותם מקומות. אז יוליוס מנגן בכינור כשהעיר נשרפת, ואצלנו עושים דברים אחרים כשהעיר נשרפת. לא בכדי הסיפורים המיתולוגיים הפכו כל כך קאנוניים - הם משקפים את האנושיות שמאחורי החוויה ההיסטורית".

אבל את הספר הספציפי הזה על כוחה המעוור של השררה כתב מישהו שהיה שם.

"אני? מבין בפוליטיקה? אני מכחיש. אנחנו רגילים לקרוא את התנ"ך דרך עיניים סטריאוטיפיות, מצועפות וקדושות, אבל הטקסט עצמו לא כתוב בצורה קדושה - זה טקסט פוליטי ביקורתי ונוקב. האדם הלא-דתי שקורא את הטקסט הזה לא נגוע בכל האינדוקטריניזציה שסובבת אותו בעולם הדתי, לו זה נשמע כמו כותרות של עיתונים, רכילות, נשים, מלחמות. הטקסט כשלעצמו הקפיד לא להיות מקודש.

"בנוסף", ממשיך בורג, "הדור שלנו הוא הראשון שיכול להבין את הטקסט התנ"כי כפי שהוא. במשך 2,000 שנות קריאה לא היתה ריבונות יהודית, לא היה שלטון, הכל נראה וירטואלי. מלך של יהודים? צבא של יהודים? גם הדור הקודם של הורינו, דור הקמת המדינה, גם בעיניו המדינה היתה סטריאוטיפית, נשגבת, הראשונים נראו כמלאכים.

בורג. "צריך להחליט אם אנחנו אומת תרבות או דם" (צילום: אלון מזרחי)

"אבל בדור שלנו המדינה הישראלית והמהלכים הפוליטיים ברורים לנו לחלוטין, כל אזרח ישראלי מבין פוליטיקה, ואין בנו הדרת כבוד כלפי המנהיגות. אנחנו מאוד ביקורתיים, ומסוגלים לקרוא את הדברים המתוארים בטקסט הזה כפי שהתחוללו. לכן השאלה היא בכלל לא עלי. הקוראים יכולים להבין היום את הפרטים המקראיים האלה אחרת מכל הדורות שקדמו לנו".

אז למה בחרת דווקא בדוד?

"צריך להתחיל את הסיפור מאיזשהו מקום. דוד הוא בצל הדברים. הסיפור עוסק באנשים הקטנים של תקופתו, בגיבורים השכוחים: כוהנים, נשים. אם בעוד 1,000 שנים ינסו לספר את סיפור התקופה שלנו היום, איך אפשר יהיה להבין את הנשיא ואת ראש הממשלה? לדעתי הדרך הטובה ביותר היא באמצעות סוניה ושרה. אני יכול לתאר לעצמי את הרומן שייכתב, 'מעשה בשתי נשים', על סוניה פרס ושרה נתניהו, וממנו תביני כל מה שהתרחש כאן, בלי שידברו כמעט על בעליהן".

על מה התבססת כשהפכת את אבישג לדמות משמעותית ואהובה בשארית חייו של דוד?

"הטקסט מזמין אותך לזה. בחייו של דוד היו כל כך הרבה נשים: אביגיל אשת נבל הכרמלי, מירב ומיכל בנות שאול, אחינועם היזרעאלית, בת שבע שהיתה אשת אוריה החיתי, בואה לארמון, ההיריון וההפלה שלה, וההיריון השני עם שלמה - ומאז לפתע אין יותר סיפורי נשים. המאהב הגדול של המיתולוגיה העברית יוצא פתאום להפסקה ארוכה. האשה הבאה שמופיעה אחר כך היא נקודה קטנה שחורה על דף לבן, שהופכת את הדף הלבן לבוהק במיוחד. אין נשים ופתאום מופיעה אבישג ושוכבת בחיקו".

אני תפסתי את אבישג עד היום כזאת מביטוח לאומי.

"אבל הביטוח הלאומי הזה מאוד מעניין. היא שכבה בחיק המלך, היא לא באה רק להחליף לו תחבושות ולנקות פצעי לחץ. וכתוב: 'והמלך לא ידעה' - מה זה אומר? הוא רצה לדעת או לא רצה? הוא יכול או לא יכול? מה עבר לו בראש? המשפט הזה היה בשבילי תופי טמטם, הבנתי שהיא היתה יותר מעובדת זרה".

אברום בורג נולד בירושלים ב-1955. לאחר שנים רבות בפוליטיקה הישראלית, שבהן כיהן כחבר כנסת, שימש יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית, שנים שבהן נחשב לאדם חכם ורהוט, אבל גם פרובוקטיבי ומעורר אנטגוניזם (גם הוא, אגב, עבר דרך משרד מבקר המדינה, בחקירה שלא הניבה לבסוף דבר), ובסופו של דבר חבר בורג לעולם העסקים, והחל לכתוב ספרים. לא שאין לו תוכניות להקים מפלגה חדשה וכו'. אבל גם באיזור שולחן הכתיבה שלו לא שורר שקט גדול.

לנצח את הכנסת

לפני ארבע שנים פירסם את הספר "לנצח את היטלר", והצליח לעורר סערה ציבורית כשאמר בראיון את מה שצורם כל כך לאוזן הישראלית: ישראל של היום וגרמניה הנאצית של אז - באותה נשימה. בורג כינה את ישראל מדינה מיליטריסטית על גבול הפאשיסטית, יצא נגד הציונות נוסח הרצל ורעיון המדינה היהודית, צידד בציונות נוסח אחד העם, והצהיר שהוא פוסט-ציוני.

מה השתנה מאז?

"אני באמת הגדרתי את עצמי פוסט ציוני", הוא אומר, "אני חושב שהציונות היתה פיגום הכרחי שנועד לאפשר לעם היהודי לעבור ממבנה של גולה למבנה של ריבונות, ומרגע שעברנו אפשר להסיר את הפיגום. בעיני להיות הומאניסט וישראלי זה מספיק. יש אומות שמבססות את עצמן על תרבות ויש אומות שמבססות את עצמן על דם. הצרפתים למשל מבוססי תרבות. גרמניה של הרייך התבססה על הגדרת דם. צריך להחליט אם אנחנו אומת תרבות או אומת דם. בדרך כלל אומות דם בהיסטוריה לא שרדו לאורך זמן".

צריך להיות אמיץ כדי להשמיע דעות כאלה בישראל היום.

"נכון".

מי הדמות התנ"כית האהובה עליך?

"אני מעדיף להסתכל על קולקטיבים ולא על יחידים, כי ביחידים בכל רגע אני אוהב מישהו אחר.

אני אוהב את ירמיהו, ישעיהו, איוב. אבל בגדול אני אוהב את ממלכת ישראל. אנחנו כולנו נקראים יהודים, אנחנו צאצאים של ממלכת יהודה שהיתה מונוליטית מאוד, ממלכה של שבט אחד, יהודה, שלתוכו נטמעו שמעון ולוי. פיספסנו לחלוטין את ממלכת ישראל, שהיתה פדרציה של שבטים, פלורליסטית מאוד מבחינת האמונות שלה, פתוחה, אוניברסלית. ברית השבטים של שבטי ישראל מרתקת אותי, כמודל קיום שלא זכה אצלנו לתשומת לב אמיתית".

הגיבור שלך, שמע הכהן, חושב שיצר האדם טוב מנעוריו. מה אתה חושב?

"אני אדם אופטימי מאוד, אני מאמין באנשים. בעיני השיר החשוב ביותר שנכתב בעברית, והוא השיר שצריך להחליף את 'התקווה' - הוא 'שחקי שחקי' של טשרניחובסקי. בגיל 17 באודסה, בשפה השנייה שלו, הוא כתב 'שחקי כי באדם אאמין'. זה המוטו של החיים שלי. על המצבה שלי הייתי רוצה שיהיה כתוב 'כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז'. נכון, יש נפילות, אבל קפיצות המדרגה האדירות של הציווילזציה האנושית, ממצב של חיה למקום שאנחנו נמצאים בו היום. כל זה לא יכול לקרות בלי סוג של אמון באדם".