תמיד חלמתי שיום אחד יצמחו לי כנפיים
הזמן עובר וזכרונות חדשים מכסים על חלומות הילדות, הזכרונות הראשונים שלי שנדחקו לסוף התור. אני כבר לא ילד, וחשבתי ששכנעתי את עצמי לשכוח מהפנטזיה התמימה של ראשית חיי
תמיד הוקסמתי מהמחשבה שאולי יום יבוא ואוכל לעוף. בנוסף, המחשבה שבבוא היום אהיה כמו המבוגרים הסובבים אותי גרמה לי לרצות לגדול, להתפתח. חשבתי שאילו היתה ניתנת לי אפשרות לכווץ את הזמן בלחיצת כפתור, ולגעת ביום בו אוכל לפרוש את כנפיי ולעוף בשמיים, הייתי לוחץ עליו בלי להסס. חשבתי שהרצון, כמו הלב במהלך חיינו, לא חדל לפעום לעולם. כלל לא הקדשתי מחשבה לכך שגם לרצון יכולת להתכלות ולהשתנות. הרצון מציק ובועט, מכוון וצועק מבפנים, מנסה לשלוח את הנפש למקומות בהם עוד לא היתה, כשהוא שותל במחשבה תירוץ לו הוא קורא סיבה.
"כל מה שאתה קורא לו רצון, מחשבות, זכרונות ודמיון, הכל קשקוש אחד גדול של חומרים. זה רק דם וזרמים חשמליים בקופסה הזו שלך", אמר לי פעם אחד עם קול נמוך במיוחד, כשהוא תופס את ראשי בשתי ידיו ומקרב את מבטו אליי בצורה שלא נעמה לי כלל.
ידעתי שהוא צודק. ידעתי שבסופו של יום כל מה שחי בתוכי, בדמיונותיי ובנפשי – גם הוא מן החומר. אבל, לא היה לי אכפת, כמו שלא הפריע לי ליהנות ממופע קסמים למרות שידעתי שכולו אשליה אחת גדולה. רציתי שיהיו לי כנפיים.
חשקתי בהן כדי שלא אפחד עוד מהגובה, אוכל להימלט מכל צרה ובלילות ארחף בשקט מעל הכל וארגיש מיוחד. רציתי לשאת על גבי את אלו הזקוקים לי, להיות מסוגל לקפוץ לבורות העמוקים ביותר ולדעת שאצא מהם בשלום. רציתי כנפיים, כדי שבבוא היום יישבו סביבי נכדיי ואספר להם על תעלולי ילדותי. בחרתי להתעלם מכך שכנפיים לא ניתנו לבני האדם.
אף פעם לא עצרתי לשאול לאן אני הולך
"אם צריך, אפסיק להיות בן אדם", אמרתי לעצמי, והיו תקופות שלמות בהן חשבתי שדבר כזה אפשרי. חשבתי שהאמונה היא חלק מהטבע, ושלמחשבה יש כוח, שלרצון יש יכולת להזיז דברים למקומות בהם הם צריכים להיות.
מידי לילה הורדתי את חולצתי, עמדתי עם הגב אל המראה ובדקתי היטב. קיוויתי שבאחד הימים אגלה שהן צמחו, אצליח להראות לכולם שהצדק בידי, ואעמיד את העולם על טעותו. זו היתה תקופה מוקדמת בה זכרונותיי רק החלו, ומאז הצטברו בי זכרונות רבים. הספקתי לשכוח את אלו שנשארו בסוף התור והתחילו להעלות אבק, משכיחים ממני את חלומי.
המשכנו ללכת, ומעולם לא למדתי לשאול לאן. היה לי טוב ולא רציתי שהטוב הזה ייפסק, עד שהרגשתי שאני מתחיל להתעייף מן הדרך, וחשתי בצורך לעצור, לנוח מעט ולהרטיב את גרוני. ליד אגם גדול עצרתי והתיישבתי כשרגליי נוגעות מעט במים. הזמן עצר גם הוא והתבונן בי כמתפלא.
החזרתי לו מבט, והוא התכופף לעברי והושיט לי דף לבן, מאובק וקצת קרוע, ועליו ציור של ילד עם כנפיים. זיהיתי מיד את הילד, וגם את הציור מצאתי כעבור רגע, בסוף תור זכרונותיי, יושב ומחכה שאשלוף אותו ואקדמו אל תחילת התור. בזמן שבהיתי בדף הלך והתרחק ממני הזמן, משאיר אותי לבדי בדרך.
אני לא יודע למה פחדתי כל כך להיות לבד
קמתי ולרגע נראה לי שכל הנוף השתנה. חשבתי שאולי ככה זה כשהזמן מקדים אותך בכמה צעדים ואתה נשאר מאחור, בפעם הראשונה בחייך. פניי המפוחדות השתקפו אליי מהאגם, והמחשבה שאני לבד עכשיו, באמצע הדרך, גרמה לליבי להלום חזק יותר.
התבוננתי בציור, ואז שוב בהשתקפות פניי באגם. "אני כבר לא ילד", מלמלתי לעצמי, אך אחיזת ידי בחתיכת הנייר רק התחזקה. "אני כבר לא ילד", חזרתי שוב כשאני רואה את הזמן הולך ומתרחק ממני, ואת השמש שוקעת במערב. ידעתי שבקרוב יגיע החושך ויעטוף אותי מכל עבר. תמיד פחדתי מהחושך, ואף פעם לא מצאתי את הדרך שלי לנצח במלחמה הזו.
רצתי, רצתי אל עבר הזמן והוא המשיך בקצב הקבוע שלו. כשהגעתי אליו מתנשף, נאחז בידו כאומר שלא אעזוב אותו לעולם, הוא רק התבונן בי והבטיח שאם אמשיך לצעוד לצדו לעולם לא אהיה לבדי. ואני לא יודע למה פחדתי כל כך מהלבד הזה.
"אני כבר לא ילד", אמרתי גם לו תוך כשאנחנו הולכים והשמש השוקעת מאחורינו. "אני כבר לא רוצה כנפיים יותר", שיקרתי. הרגשתי את הציור, שהיה מקופל היטב בכיס חולצתי. חשבתי שאם אודה שמעולם לא הפסקתי לחלום על זוג כנפיים, לעולם לא אצליח להפסיק לחלום עליהן.
לפנייה לכתב/ת 
