האם כבר פגשתי אותך אבל פיספסתי אותך?
תוהה אם שגיתי כשלא זיהיתי דווקא אותך, כשחלפת פעם לידי, כשישבת מולי במסעדה, כשפנית אליי באתר היכרויות ולא השבתי. האם היית שם, כל כך קרוב, ועדיין כל כך רחוק? בכל מקרה, עכשיו אני עושה את דרכי אליך. צא לדרך
בגרתי. אני כבר אשה, כבר לא ילדה חולמנית או נערה מאוהבת מרחוק. רחוקה משנות ה-20 שלי, שידעו מעט אהבות, הרבה שברונות לב וגם גאווה ואגו. עכשיו, בתחילת שנות ה-30 לחיי, אני אשה בשלה, מפוכחת, מבינה הרבה יותר מכל מה שחשבתי שאני מבינה.
>>> הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
אילו רק יכולתי להכיר אותך בלי לשפוט, בלי להכניס לתבניות
לפרנסתי אני עוסקת באבחון ולומדת אנשים ומאנשים כל יום. לא יכולה שלא לתהות אם שגיתי ולא היטבתי לזהות דווקא אותך, כשחלפת פעם לידי, כשישבת מולי במסעדה, כשפנית אליי באתר היכרויות ולא השבתי. האם היית שם, כל כך קרוב, ועדיין כל כך רחוק - רחוק בגלל כל אותם פחדים, מגבלות שהצבתי לעצמי (לא צעיר ממני, לא מבוגר מדי, רק משכיל, רק רווק ועוד ועוד) - כל מיני מגבלות שמתאדות באוויר ברגע שמכירים את האדם שמאחורי הפרטים היבשים. אילו רק יכולתי למחוק את אותם פרטים יבשים ובלי לדעת כלום לפני, להכיר אותך בלי לשפוט, בלי להכניס לתבניות.
אילו רק השכלתי להשתחרר מכל אותן מגבלות, אולי הייתי יכולה לחבק אותך עכשיו, ללטף את פניך בשנתך ולומר בלב תודה שמצאנו זה את זה.
במשך שנים לא הצלחתי לעשות את זה. בעיניי, לא רציתי לחיות עם פשרה, כפי שאני עצמי לא רציתי שמישהו יבחר בי מתוך פשרה. מה שלא הבנתי אז, ואני מתחילה להבין רק היום - שזו לא חוכמה גדולה ליצור כללי ברזל ורשימת דרישות 'יבשות' תיאורטית, ואז לטעות ולחשוב שכל מה שסוטה מאותה תיאוריה הוא פשרה. זה לא שדברים כאלו לא קורים, שאנשים לא פוגשים את אשת חלומותיהם או את הנסיך על הסוס הלבן, אבל מה שהרשימה הזו בעיקר עושה זה לשמש מטפחת מטאפורית, שלא מאפשרת לך לראות את האדם האמיתי שמולך. היא מטשטשת את שער הלב.
למדתי ממה צריך להתרגש באמת ועל מה צריך להבליג
ההמתנה הארוכה מאחורי שער הלב הנעול שלי אולי לא היתה לחינם. צמחתי, למדתי, החכמתי - לא רק בתעודות, אלא בחוכמת חיים. למדתי ממה צריך להתרגש באמת ועל מה צריך להבליג, למדתי לתת ולשמח אחרים ולא למצוא מזור רק בסיפוק צרכי ורצונותיי האישיים (מי אמר פה שופינג?), למדתי מה זה להיות שם באמת ובתמים בשביל אדם אחר, בלי שום אינטרס או רצון לגמול - חוץ מהסיפוק האדיר שבלראות אותו מאושר. למדתי להיות אדם טוב יותר.
על הדרך, ושלא בשוליה, נפגעתי. כל כך הרבה פעמים נפגעתי, התאכזבתי, נסערתי, גמרתי אומר לא לשחרר את סגור ליבי לעולם, כדי לא לחשוף אותו לכל הכאב הזה שם בחוץ. אבל הוא, הלב, כל פעם מחדש, פעם והתרגש. כל פעם מחדש תחושת הריגוש מהאפשרות שהפעם זה באמת 'זה' היתה ממלטת אותו מאחיזתי האיתנה. אני לא מצרה על כך, על הפגיעות שהלב הזה ספג, על האכזבות והצער הזה. הייתי שמחה אילו היה יודע פחות מכל אלו, אבל אני עומדת מאחוריהן בהשלמה.
אתה מבין, אישי שלא הכרתי עדיין, יש לי סוד. באינסטינקטים של אשה שלא רוצה לוותר על הזכות לאהוב ולהיות נאהבת, שמרתי חלק מהלב שלי בכספת. הוא לא יודע פגיעות, הוא לא יודע צער, הוא מלא בתום, רוך וטוהר, והוא כולו שלך, שמור כחדש, כשתבוא לדרוש אותו. הוא בא בעסקת חבילה עם מי שאני היום. ואני חושבת שאני היום זה הרבה יותר טוב מאני של לפני כמה שנים. הוא בא עם כל הבשלות, הניסיון, התובנות וצלילות המחשבה, שלא היתה שם שנים אחורה, כשהייתי שיכורה מיין הנעורים, לוקה בעיוורון המגבלות וחטא היוהרה.
המכתב הזה נכתב לך, גבר יקר שלי, אבל פונה גם לכל אותם לבבות שקוראים אותו. חלקם ודאי יזדהו, ממתיקים איתי את סוד שבר הלב שמוצפן בכספת, חלקם, אני מקווה, יגששו אחר המטפחת הזו, של דרישות ומגבלות , שמונעת מהם לראות באמת.
אני לא תמימה, יהיו גם אלו המלעיזים, אלו שהופכים כאן כל רווקה שהחליפה קידומת לאשה לא לגיטימית, פתטית, מתוסבכת ונואשת עד כדי כך שאין לה הזכות להלין היום על בדידותה, לייחל לאהבה ולמשפחה ובכלל, טוב היה לו אפשר היה להוקיע אותה מהחברה. ובכן, מלעיזים יקרים, אני מישירה מבט, שומעת אבל לא באמת מקשיבה, קוראת אבל לא באמת מפנימה. כי אי שם, בקצה הדרך הפתלתלה הזו, אחרי שנים באקדמיית החיים ההתבוננות העצמית הכואבת, ההתמחות בתחום הרגש ובמדעי הלב, החיפוש אחר הדבר החמקמק הזה שנקרא אהבה - הוא ממתין לי, האיש שלי. והוא יהיה שווה את הכל.
אני עושה את דרכי אליך, צא לדרך, נפגש כבר באמצע. אתה תזהה אותי עם כספת לב קטנה ביד, אני אזהה אותך עם מפתח מנצנץ.
חג חירות שמח,
אני
לפנייה לכתב/ת 
