א גוטען, המנוי אינו זמין
חברה סלולרית מציעה טלפון עם מערכת הפעלה ביידיש. אפשר היה לחייך בהכרת תודה לחרדים, שמשמרים את פיסת ההיסטוריה היהודית הזאת, אבל אין מנוס מלראות שדווקא הם משכיחים ומכחישים את התרבות שהיא מייצגת
אי-אפשר שלא לחייך כשקוראים את הידיעה הזאת: חברת סלולר אחת, לא חשוב מאיזו עדה, משיקה שירות חדש - טלפון ששפת ההפעלה שלו יידיש. מובן שהמכשיר מיועד לעדה החרדית, ומובן מאליו שאין בו אשרות להתחבר לאינטערנעץ, הלא הוא האינטרנט ביידיש - למרות שברשת יש לא-מעט תכנים כשרים לגמרי בשפתם של יהודי מזרח אירופה, כולל ויקיפדיע חיננית ומלבבת המזהירה את המשתמשים מפני התמכרות לרשת, שהיא ביטול זמן אנטי-חברתי וגם בלבול גדול, בגלל שיש בה שאלות בענייני אמונה אבל אין בצידן תשובות (בחיי, כך במקור).
מי שחייך כמוני למקרא הידיעה, יכול היה לעשות זאת בזלזול ובביטול שעצם איזכור היידיש בצמידות לטכנולוגיה מתקדמת מעורר באנשים. כי יידיש מתפרשת כשפה ארכאית, שאפשר לומר בה "קניידלעך", אבל לא "פיזיקה גרעינית", ושתכניה מוגבלים לעולם שהיה פעם, לפני השואה, לפני סטאלין ולפני שדוד בן
גוריון סתם את הגולל על האפשרות שדוברי יידיש ימשיכו ליצור ולחיות בשפה שהביאו מן הבתים שחרבו. אבל זו תהיה שטות גמורה.
יכולת ההתחדשות וההסתגלות של היידיש והגמישות המופלאה שלה מצויה בין היתר ביכולת לשאול מלים ומונחים מגרמנית, אנגלית, עברית וכל מה שתרצו, בהתאם לצרכיה של הקהילה הדוברת בה. כך היה מאז שהיהודים במרכז אירופה - שם נולדה היידיש, לפני שהיגרה למזרח - עיצבו לעצמם לשון-דיבור שלהם, בדומה ללשונות של יהודים במקומות אחרים: ערבית-יהודית ייחודית לכל אזור בו ישבו יהודים בתוך רוב דובר ערבית, ספרדית-יהודית שהפכה ללדינו, נאש דידן, דיאלקט של יהודי פיידמונט באיטליה – המון לשונות כאלה היו פעם, ולא שרדו.
היידיש שרדה בקושי, ובעשורים האחרונים דובריה היום-יומיים, צריך להודות, הם בעיקר חרדים, ורוב הדוברים הללו משוחחים
בעצם ביינגליש, האנגלית-יידית של החרדים בארה"ב. נסיונות מבורכים ומאמצים כנים ליצור תחייה של היידיש בקרב חילונים לעולם לא יהפכו אותה לשפה החדשה של קהילות חדשות. לכל יותר היא תהיה לשון המחמד של דובריה, כמוני: אני שמחה על כל הזדמנות לקשקש בה מעט ולקרוא מעט, אבל לא הורשתי את הלשון לילדי.
החיוך מתכווץ
אפשר היה לחייך בהכרת תודה לחרדים שמשמרים את פיסת ההיסטוריה היהודית הזאת, שבניגוד לי ולאנשים כמותי, שרים בה שירי ערש וקונים במכולת ומלמדים ילדים לדבר בה, והילדים הללו הם הסיכוי הסביר ביותר שלה לשרוד כשפת דיבור אמיתית, לא רק כדיאלקט נשכח: שפה שיש בה אפילו מקום לתקשורת סלולרית, ואפילו אפשר לומר בה בקלות "אין קליטה".
אבל צאו וראו מה עושים דובריה של הלשון למה שהיתה פעם אפשרות לתקשורת בין יהודים ממדינות שונות, מקהילות שונות – ה"לינגואה פרנקה" של העולם היהודי באירופה: הם לעולם לא יכתבו בה שירה או ספרות, הם לא יתוודעו לאוצר התרבותי הגדול שלה שלא מתאים לדרך החיים החרדית, הם לא ידמעו ויצחקו בתיאטרון
בו מוצגות מלודרמות גדולות מכל טלנובלה עדכנית, והם לא יוכלו לשמר אלא את הפונקציונלי והנגיש, הבסיסי והמתריס.
ואם פעם ההתרסה בשימוש ביידיש נבעה מתחושת השייכות לקהילה קטנה ומלוכדת כנגד הגויים אשר לא ידעוה, היום ההתרסה היא כלפי פנים, כנגד כל דוברי העברית באשר הם, שמעזים לחלל את לשון הקודש בדיברי החולין שלהם. השפה שסימלה אחדות בין יהודים היא כעת לשון בדלנות ופילוג. ובסופו של דבר, החיוך שנמתח על הפנים למראה מסך הפתיחה של הסלולרי היידי הראשון מתכווץ לגמרי כשנזכרים בזה: מהרסיה ומחריביה, מכחישיה ומשכיחיה של תרבות היידיש הם גם דובריה הנמרצים ביותר.
אם תרצו, סיפורו של הסלולרי הזה הוא סמל לקרעים הבעייתיים בין חלק מן החרדים לבין העולם היהודי בכללותו, ששום תקשורת סלולרית או אחרת כבר לא תוכל לאחות.
לפנייה לכתב/ת 
