"לעמוד על הבמה זו התמכרות"
רוני גורנשטיין, בתו של השחקן אלי גורנשטיין, משתתפת השנה בתיאטרונטו בו גרף אביה את הפרס הראשון. "התיאבון לעמוד על במה נובע מרצון עמוק להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. להתמודד עם הפחד והחרדות. זה אתגר שרציתי לסמן עליו וי"
הצגת יחיד, זה לא סוד, היא אחד האתגרים הקשים ביותר עבור שחקן. על הבמה, לבד, הוא צריך לספר את הסיפור, לשכנע, לעניין ולשאת את הנטל על גבו מתחילת ההצגה ועד סופה. בפסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד שייפתח הערב (ה') במתחם יפו העתיקה, ייאבקו שישה שחקנים על הזכות לרגש ולגעת בקהל באמצעים של תיאטרון-נטו.
בין משתתפי התחרות המרכזית תהיה גם רוני גורנשטיין, בוגרת בית הספר תלמה ילין וחיילת בשורות תיאטרון צה"ל, שמסמנת את צעדיה הראשונים על במה מקצועית באזרחות.
גורנשטיין. "לעמוד על הבמה זה במידה רבה התמכרות" (צילום: ז'רר אלון)
גורנשטיין ג'וניור, צעירת המשתתפים בתיאטרונטו מאז היווסדו, היא רק בת 19 אבל לא מפחדת מן האתגר. אולי כיוון שמול אותו אתגר בדיוק עמד אביה, השחקן אלי גורנשטיין, לפני שנתיים כשגרף את הפרס הראשון בפסטיבל התיאטרונטו עם "מונודרמת הזיה", המבוססת על סיפור מאת דוד גרוסמן.
"התיאבון לבמה נפתח מהיום הראשון שבאתי עם אבא לתיאטרון", אומרת גורנשטיין, "הרעיון לשחק בהצגת יחיד נולד אמנם כשראיתי את אבא עושה את זה לפני שנתיים אבל הוא נובע מרצון עמוק יותר להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעמוד לבד על הבמה, להתמודד עם הפחד והחרדות.
זה אתגר שרציתי לסמן עליו וי גם בגלל שיש לי בעיות של קשב וריכוז וכל מחשבה קטנה או תזוזה, יכולה להוציא אותי החוצה מהדמות. זו התמודדות לא פשוטה".
בהצגה "צעדים" שיצרה במשותף עם ידין גולדמן, קולגה מתיאטרון צה"ל שחתום על המחזה והבימוי, היא משחקת מש"קית נפגעים מצטיינת, שמתאהבת באחד הפצועים ושוקעת בעקבותיו אל עולם של סמים קשים. "היא מאד שונה ממני וזה בדיוק העניין", אומרת גורנשטיין, "על הבמה אתה יכול לצאת מהגבולות של עצמך ולגעת במקומות שהם לא חלק מהיומיום שלך".
את המחזה, בגרסתו הראשונית, הם ייעדו בכלל לתיאטרון צה"ל. אז, בימי ראשית הדרך, אף אחד מהם לא העז לחלום על הבמה המרכזית של התיאטרונטו שנראתה לשניהם אוטופיה רחוקה מהישג יד. "גם אם רצינו, לא האמנו שזה אפשרי", הם אומרים. גרסה ראשונית הוצגה בפני וועדה ממיינת במסגרת תיאטרון צה"ל ונפסלה. "יש במחזה קטעים שהיו פרובוקטיביים מדי לטעמם בגלל קהל היעד", אומר גולדמן, "רצו שנעדן ואפילו נוותר על סצנות מסוימות שחשבנו שהן משמעותיות. במילים אחרות זה לא עבר צפייה". בשלב הזה החל להתבשל הרעיון להגיש את המחזה לתיאטרונטו. "זה לא ברור מאליו שבצבא אישרו לנו להשתתף במסגרת חיצונית אבל נלחמנו על זה ובסופו של דבר קיבלנו את ברכת הדרך", אומרת גורנשטיין, "זו הזדמנות מצויינת שפותחת דלת גם לאחרים".
סמים, אלכוהול ודילמות פיקודיות
הרעיון לגעת בנושא הסמים נראה להם טריוויאלי. "סמים, אלכוהול, דילמות פיקודיות", אלו נושאים שעוסקים בהם לא מעט בחיל חינוך שאליו מסופח תיאטרון צה"ל", אומרת גורנשטיין וגולדמן, מצדו, מוסיף: "שנינו מכירים אנשים שעושים סמים כל הזמן ולא רק ג'וינטים. זה לא מנותק מאתנו וזה בכל מקום. בחודשים האחרונים הולך חזק אצל חיילים Mister Nice Guy, סם שחזק פי חמש מחשיש, הוא נחשב לחוקי ואי אפשר לגלות אותו בשתן. זה הפך למשהו די שגרתי גם אם לא מדברים על זה".
גולדמן. "האתגר הוא לשבור את המסך ולהחזיר אותם לעולם החיים"
שניהם מסכימים שלמרות שההצגה עוסקת בסמים, הנושא המרכזי שלה הוא ההתמכרות. "לכל אחד יש את ההתמכרות שלו, אנשים מכורים לרשת החברתית, לצפייה באח הגדול ולשוקולד. זה קיים בכולנו ולכן קל להזדהות עם זה", אומרת גורנשטיין, "גם האהבה שמחרפנת אותך וגורמת לך לעשות שטויות, היא משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו כך שהסמים הם סימפטום וההתמכרות היא הבעיה האמיתית".
"צעדים" הוא מחזה הביכורים של גולדמן ומבחינתו מדובר באתגר כפול. "אני בא ממשחק ובמידה מסוימת זה היה ניסיון לראות אם אני מסוגל בכלל לוותר על הבמה. היום אני חושב שלא חייבים לבחור. ההיפך, בתיאטרון אולי יצירה ומשחק צריכים ללכת ביחד אם לא רוצים להיות תלויים באחרים. מעבר לכך, האתגר היה לא רק לספר סיפור אלא להפוך את המילים לדרמה".
שבוע לפני פתיחת מסך בעקבות הערות של חברי הוועדה המלווה את משתתפי התיאטרונטו, החליטו השניים לשנות מהותית את המחזה. "זה לא מפחיד אותי", אומר גולדמן, "זו התנסות מצוינת. עשרות שנים אחרי שאולבי כתב את המחזה 'סיפור גן חיות' הוא החליט להוסיף לו מערכה מקדימה. מחזה הוא חומר גלם דינאמי ותהליך היצירה לא נגמר. אני בעד שינויים במהלך חזרות".
מלחיץ להיות המשתתפים הצעירים ביותר בתיאטרונטו?
גולדמן: "בואי נאמר שכשעשינו הקמות של תאורה ובאולם מתחתינו עבד איציק ויינגרטן שמתחרה מולנו, הרגשנו שזה פשוט מגוחך לחלוטין כל המעמד הזה. מי אנחנו מול איציק ויינגרטן?"
גורנשטיין: "אני מנסה לא להסתכל הצדה ולהתמקד ולהאמין במה שיש לנו".
צעדים ראשונים על הבמה
התיאטרונטו היתה עבור שני היוצרים במידה רבה זריקת מציאות ישר לווריד. "זה גורם לך לחשוב על המשך הדרך וזה די מפחיד", אומרת גורנשטיין, "זה מקצוע לא פשוט. אתה אף פעם לא בטוח שמחר תהיה לך עבודה. אני שומעת את זה כל הזמן בבית וכמו שאבא שלי אומר, למי שאין עור שלי פיל עדיף שיעשה משהו אחר. בשבילי זה דיבוק אני אוהבת לעמוד מול קהל, אני אוהבת את הפחד והתשוקה האדירה שמתעוררת. זו תערובת מדהימה של רגשות בגוף ובראש ששום תחושה לא דומה לזה. במידה מסוימת זו התמכרות".למרות שמדובר בצעדים ראשונים שהם עושים במגרש של הגדולים עתיד התיאטרון הישראלי מטריד אותם. "גיל הצופים הממוצע בתיאטרון היום הוא 60 וזה עצוב בעיני", אומר גולדמן, "בכל פעם שאני נכנס לאולם תיאטרון אני מוריד משמעותית את הגיל הממוצע וחייבים לשנות את זה. זה קשור גם למחיר הכרטיס שאנשים בני גילנו לא יכולים לעמוד בו. בני נוער מוציאים 120 שקל ביציאה על אלכוהול ולייט נייט. זה אוטופי לגרום להם להוציא את אותו הסכום על תיאטרון. מעבר לכך זה קשור גם לנושאים שבהם עוסקות ההצגות שבמקרים רבים פשוט לא רלבנטיים לנו".
יכול להיות שזה קשור גם לפערים טכנולוגיים שקשורים במדיות חדשות?
גורנשטיין: "גם. הדור שלנו לא קורא עיתונים ובאינטרנט ובטלוויזיה אין פרסומות או פרומואים להצגות תיאטרון".
גולדמן: "לפני כמה ימים הייתי בטקס שצולם במעגל סגור. מולי עמד נואם ואני מצאתי את עצמי מתבונן במסך שעליו הוקרן ב-Live כל האירוע. אדם חי עומד ומדבר מולי ואני מסתכל על מסך כי תרבות הצפייה השתנתה. אנשים חיים דרך המסך הגדול או הקטן וזה אתגר לשבור את המסך ולהחזיר אותם לעולם החיים".
גורנשטיין וגולדמן נעצרים על עולם משתנה שבו המעברים בין עולמות התוכן פתוחים. "בחור ששיחק בסדרת הטלוויזיה 'עספור' משחק היום בהצגה שמבוססת על הספר 'אם יש גן עדן' שעובד קודם לתסריט. הגבולות מטשטשים, אין ספק", אומר גולדמן. "כל כוכב של תכנית ריאליטי הופך לדוגמן, זמר ושחקן. זה די נורא. אתה כבר לא צריך השכלה כדי לעמוד על במה. אנשים שוכחים שזה מקצוע", מוסיפה גורנשטיין.
אז השכלה בכל הנוגע לאמנויות הבמה זה דרוש או מיותר?
גולדמן: "זה חשוב. אבל השאלה היא האם להיכנס מהדלת או מהחלון. האם בשביל להיות יוצר תיאטרון טוב צריך ללמוד תיאטרון או אולי דווקא פילוסופיה והיסטוריה? האם כדאי ללמוד בארץ או בחו"ל? אני לא יודע".
גורנשטיין: "אני חושבת שמה שאנחנו עושים עכשיו, זה ללמוד. אני מאמינה שלומדים הכי טוב מעשייה. לשבת וללמוד תיאוריות לא עוזר. צריך לעשות, לעשות ולעשות".
זה טיפ שקיבלת מאבא?
גורנשטיין: "אבא שלי הוא שחקן, זמר ופרפורמר פנומנאלי. אין דברים כמוהו בארץ ואולי גם בעולם. אני מעריצה מספר אחת שלו ועם זאת, מגיעה לי התחלה נקייה משל עצמי. אני לא יודעת אם זה אפשרי כי הציפייה ממני, מטבע הדברים, גבוהה יותר. מה שאני כן יודעת, זה שהתחושה הברורה שמלווה אותי היא שאני צריכה להוכיח את עצמי, ושהמקום שלי על הבמה לא מובן מאליו".
