סרט וראיון: רפי שרגאי מפלרטט עם הזיקנה

הבדידות הבלתי נתפסת הזאת מודגשת גם בהחלטה לעשות סרט אילם, בו המוזיקה מדברת במקום הדמויות. לדברי שרגאי השיקול היה לזקק את הרעיון הגולמי של הסרט, הנוגע למצב הזקנה שרלוונטי בכל העולם. "היה ברור שזה סיפור אוניברסלי. הדרמה שלו נמצאת בבנאליות, בשיגרה. יש פה ההתבוננות באישה מבוגרת, מתוך נסיון להבינה. יש פה ריטואל קבוע, המטרה היא בנלית לחלוטין. אבל התסריט מזמן צירופי מקרים ואירוע מחולל, כדי להצדיק את הדרמה.

המשא והמסע של הגיל

"אני לא חושב שיכולתי לצלם את הוויה דלורוזה שעוברת על אדם זקן בצילום ריאליסטי. זו החלטה של קונספט, לא תקציב. הרעיון מופשט, זה סוג של תרשים זרימה. יש פה דיאלוג של מימיקה בגיבוי רגיש של מוזיקה. כל זה ביחד יוצר ריאליזם מלאכותי. אובר-אקטינג מעצים את הדרמה, גם בלי דרמה הפנים של אורנה שורפות את המסך. קצב של צעד אחר צעד".

אורנה נושאת את הסרט על כתפיה. זה בטח לא היה לה קל.

"הגילוי הכי מגניב בסיפור של אורנה, זה שהיא ממש כמו ילדה. היא אצילית ומאוד אינטליגנטית ומקצועית, אבל היא טיפוס קורע, היא ילדותית ועושה שטויות. היא באמת אישיות. לא רואים אנשים כמוה היום. אני זוכר שסבתא שלי, שהיתה מבוגרת וחולנית, התגוררה לידינו בקרית גת והיה לה חבר בשם מיסיה פרס שהיה דואג לה. לשאלתי אם הם חברים היא הייתה נותנת לי מבט של ילדה מאוהבת, וזה מה שאורנה נתנה לי. זה יוצא ממנה בלי שליטה. אישה שהיא כבויה.

"בסרט יש מסע, שכל שניה מתקיל אותה עם החיים, אפילו נאד. אורנה התנגדה לשיבוץ המהלך הזה בסרט, זה נראה לה גס ובוטה. חלק מהזיקנה זה אובדן שליטה, שהכדורים נופלים לך, וכן, גם נאד זה איבוד שליטה. מבחינת הדמות, אווה כבר היתה בכל המקומות האלה, היא חוותה הכל. ולכן אורנה זרמה גם עם זה".

איך התחילה ההכרות ביניכם?

"הכרתי אותה מהצגות שונות והיה לי ברור שהיא המתאימה. נפגשתי איתה בביתה, היא התעניינה ושאלה המון שאלות, אבל היא התנתה את השתתפותה בליהוק שני נכדיה לסרט. למזלי היה מקום לשני ילדים. ההימור היה גדול כי לא היה לי מושג איך הם נראים ומה רמת המשחק שלהם. למזלי הם שיחקו נהדר. הילדים בסרט מציפים בה את הזכרון. הם לא באים לבקר, או שבכלל אין לה נכדים. כל מפגש כזה מציף לה אלמנט מהחיים. אישה מתה, כבויה ולמרות זאת, ממשיכה".

שרגאי מתדרך את פורת על הסט (צילום: רותם דותן)

פורת בת ה-87 היא שחקנית תיאטרון מנוסה (הקימה גם את תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער) ולדברי שרגאי זה ניכר גם בצילומים הקצרים של "אווה". "אורנה היא שחקנית מאד תיאטרלית. זה מתכון לאסון קולנועי. זו הסיבה ששמתי דגש על הדיוק הרגשי תוך שמירה מקסימלית על אותנטיות, וניסיתי לא להפריע לה לעשות את העבודה. למשל, באחד הטייקים איזה זקן מאחוריה ניסה להיכנס לחדר ולא הצליח לפתוח את הדלת. הוא נכנס לפריים בשיא הבכי שלה. לא סיפרתי לה על זה, פשוט ביקשתי שנעשה עוד טייק כדי לגוון".

הסרט צולם בבית אבות משען, כדי לשוות לו מראה אותנטי מחוויות הזקנה שלו, אבל הדגש הוא על הרגש ולפי שרגאי המקור לכך הוא דווקא אמו. "הפסיכולוג אמר לי פעם שאני ילד קטבים", מספר שרגאי. "אבא שלי אנליטי, אמא שלי רגשית. היכולת להתחבר, להזדהות ולהתרגש מסרטים בדם שלי. אמא שלי היא כדור רגש, ואני מביא את זה לכל מקום, בטח ליצירה. למרות זאת, אם היו אומרים לי שהסרט הראשון שלי יהיה סרט מדכא, לא הייתי מאמין. אני בדרך כלל שטותניק, הפעם התפלק לי".

מחפש מסדרון להצלחה

יתכן שהפרויקט, שהתחיל כרעיון במסגרת תחרות "48 שעות" התפלק לשרגאי כסרט עצמאי קצר, אבל בהמשך הדרך הוא מתכוון לבסס עליו סדרת אפיזודות בשם "Corridors", שיציג אנשים זקנים מכל העולם במצבי ביניים. במסדרון. "יש לזה פוטנציאל ככל העולם, זה לא רק סרט ישראלי -  זו יכולה להיות דמות בכל מקום - ביפן או גרוזיה. בגלל שאנחנו מתעסקים ברגשות אוניברסלים. דרוש מפיק יצירתי לא קונפורמיסט. מדובר בפרויקט אמנותי ומאוד תובעני".

במקביל שרגאי גם מפתח פיצ'ר, שגם הוא נוגע לזיקנה ועוסק בקשר בין אישה שדומה לאווה לבחור צעיר. עם זאת, ממרום שנות נסיונות, שרגאי (שעובד כתסריטאי, במאי ומרצה לקולנוע, ובעל חברת הפקות לסרטי תדמית, הדרכה ותעודה), יודע כי מדובר באתגר לא פשוט - בלי הרבה סיכוי.

שרגאי והצלם זריף (צילום: רותם דותן)

"סיימתי את לימודי הקולנוע במכללת ספיר ב-1995 ויצאתי עם סרט גמר ומאז זה בגדר 'חפש את החברים שלך'. אין הרבה אפשריות בשוק", הוא אומר ומייעץ: "מי שמסיים קולנוע שיסיים עם פרויקט גמר וישקיע בו הכל. בשלב הזה אתה עוד יכול לסנג'ר את החברים מבית הספר. אם סרט הגמר לא פתח דלת, אז אחר כך צריך למצוא חברים אחרים לסנג'ר - וזה כבר יותר קשה".

ב"אווה" התמזל מזלו של שרגאי ועלה בידיו לסנג'ר חבר מספיר. "הצלם שלי דוד זריף ביקש תאורן והציע לי בחור שהוא עובד איתו. חששתי שזה אומר עוד כסף, אבל הסתבר שמדובר ביוסי חסון, שצילם בשבילי את סרט הסטודנטים בספיר. הוא זרם איתי. אבל בגדול צריך לסנג'ר כל כך הרבה אנשים. להוציא המון כסף, אבא שלי תמך, ובלעדיו הסרט לא היה יוצא".

אבל קשה לבנות על זה לעתיד?

"זו באמת תמונה עצובה. יש לי המון סרטים בקנה. בקטע הזה אני פורה. ויכול להוציא סרט

כל כמה חודשים, אבל מצד שני יש לי זוג תאומים בני שנה, וילדה בת חמש. ואני צריך לפרנס אותם. יש לך מומנטום מסוים, ברגע שאתה נכנס למסגרת בורגנית זה נהיה יותר קשה. לצלם סרט זה מסע קשה, אפילו יותר מזה של אווה.

"למרות זאת אני עדיין אופטימי, ומקווה שאצליח למנף את הפרויקט של "Corridors", שהוא לדעתי הברקה קונספטואלית. אני לא ארפה. המצב הכלכלי מאוד ברור ומסתבר שאני ספרינטר, בעוד שהקולנוע הישראלי זה ריצה למרחקים ארוכים. הסיכוי נמוך, הרי כל שנה 500 תסריטים מתקבלים בקרנות, ורק 12 מופקים. אבל אולי אזכה בטוטו ואז אשמח להשקיע. צריך למנף את ההצלחה. ואני תמיד זוכר מה שאשתי אומרת לי 'אתה מקבל את זה שהאושר שלך תלוי בלקטור?'.