אז מה הקשר בין כביסה לבין הר סיני?
מתחילת נישואינו יש ביני לבין טל הסכם לגבי הכביסה: הוא מכניס כביסה למכונה, תולה אותה ומוריד אותה לספה בסלון, ואני מקפלת ומפזרת לארונות. הכל עבד יפה, עד לאחרונה
"טל", אני קוראת לאדון החצוף שקורא לעצמו בעלי.
"לא הספקתי. יש לי חיים אתה יודע. לכל מטלה בבית יש את הזמן שלה, אני לא יכולה לבזבז את כל הערב והלילה שלי להספיק לקפל את ערימות הכביסה המצטברות שלך".
"מממ", מהמהם כבודו לכיווני מכסא המחשב שלו.
"טל, אני קוראת לך, בוא רגע בבקשה!" אני מנסה את הסמכותיות שלי, שעובדת כל כך יפה בעבודה.
"מה קרה?" הוא עונה לי, ועדיין מבלי שאשמע את הכסא שלו זז כדי לקום לכיווני.
"בוא רגע", אני מתעקשת.
"נו תגידי ככה, אני באמצע משחק".
הוא מנגן לי על מיתרי העצבים בכוונה?
"טוב, אל תבוא", אני עונה בטון מאיים.
>>> הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
"יופי", הוא מחזיר, ושוב אין תזוזה. טוב, הרי זה ידוע שהוא לא מגיב טוב לאיומים. נעבור לשיטה אחרת.
"מה את עושה???" הוא מתגלגל אחורה עם הכסא ומסתכל המום על כל הכביסה שממתינה לקיפול נוחתת לו על שולחן המחשב.
"חכה רגע, אני הולכת להביא עוד", אני עונה לו ברוגע משולב עם כעס.
"תגידי, את רצינית?" הוא קם ממקומו ומרים את כל הכביסה בחזרה לספה בסלון. בשלב זה אני חולפת מולו עם המשך הערימה שקיימת בסלון וזורקת אותה על השולחן.
"טלי, נו מה יש לך?" הוא ממשיך בפינוי שולחנו היקר בזריזות.
"אתה לא זריז ככה כשאתה צריך לעשות כביסה נכון?" אני מטיחה בו.
"אני לא מבין מה את רוצה", הוא חולף מולי עם הערימה ומחזיר אותה לספה. באותו הרגע אני חולפת מולו עם ערימה לחדשה לשולחן שלו. "תפסיקי עם זה", הוא זונח את הערימה שלו ומחליט פשוט לעמוד בכניסה לחדר המחשב בשילוב ידיים ולמנוע ממני את הכניסה השלישית שלי.
"זוז" אני עומדת עם הערימה בידיים שלי מולו.
"לא. תסבירי לי מה נפל עלייך".
"הכביסה שלך!!!" אני מטיחה בו.
"למה שלי? זה שלך" הוא עונה לי, המום.
הסברתי לו שקשה לי להתמודד עם ערימות כביסה גדולות בערב אחד. אני חוזרת מהעבודה, ושנינו במרתון למקלחות הילדים, ארוחת ערב וטקס השינה שלהם. כשמדובר בכביסה של מכונה אחת, זה מסתיים תוך כמה דקות וזהו. כשמדובר בערימה עצומה, אין לי כוח!
הסברתי לו את הטענה שלי. שוב.
"אה", עונה לי כבודו בהבנה. "בעיה שלך, ככה נוח לי".
"מה???"
"מה ששמעת, ככה נוח לי. מעצבן אותי כל פעם לעשות מכונה אחת. אני מחכה כמה ימים ומריץ כמה מכונות ביום אחד, יותר נוח לי ככה".
"ואני הסברתי לך שזה מעייף אותי", אני מתעקשת.
"אז תפסיקי להדביק את האוזן שלך לטלפון בבית ותסיימי יותר מהר".
"טל החמוד שלי", אני מקרבת את פרצופי אליו עם חיוך מודבק, "אנחנו נראה למי תהיה בעיה".
הסתובבתי והלכתי לדרכי. בזווית העין ראיתי שטל מרוצה מעצמו, מחזיר את הערימות לסלון וחוזר לעמדתו האהובה.
"זריז, אני צריכה נקמה!" אני אומרת מיד כששירלי עונה לטלפון. הסברתי לה את כל הסיטואציה בזריזות.
"צריך לחשוב על משהו, ולא בלחץ", היא מזהירה אותי.
"בא לי להוריד לו את השלטר של המחשב", אני משתפת אותה בדמיונות שלי.
"רגע, אבל אני לא מבינה. אם הוא עושה כביסה כל כמה ימים, את לא מגיעה למצב שלא נשארים לך בגדים לילדים?" היא שואלת אותי.
"לא, כי תמיד ברגע האחרון מגיעה הכביסה יבשה וטלי צריכה להזדרז לקפל אותה", אני לועגת על עצמי. "ש י ר ל י , אמרתי לך שאני מתה עלייך", אני מתנערת מכעסי וחיוך אמיתי נמרח לי על הפרצוף.
"מה, מה. מה עולה לך בראש?" היא רוצה לדעת.
"לא משנה, נדבר אחר כך, ביי" אני מזדרזת לנתק.
"טלי, נו מה יהיה? חברים שלי מגיעים עוד מעט, תראי כמה כביסה יש על הספה".
"מממ..." אני עונה.
"מה מממ? למה לא קיפלת אותה?" הוא הולך אחריי לחדר שינה ושואל.
עוד רעיון:
למה לריב? אפשר לשחק על זה שש-בש
טלי זאדה
כשהתחתנתי עם טל, דודה שלו אמרה לי משפט שחקוק לי בזיכרון עד היום: "גם אם תלמדי אותו במשך שעה לעשות משהו שלוקח חמש דקות, את תגלי שחמש הדקות האלה מצילות אותך בעתיד". ועל מה שלא – תמיד אפשר לעשות זוג או פרט
"טוב, אני מעביר את כל זה למיטה שלנו, נראה איך תוכלי לישון ככה", הוא מכריז והולך לבצע את משימתו.
"אתה מוזמן חמוד ליצור פה את הר סיני אם אתה רוצה. אני מקפלת בהתאם ליכולתי, לא יותר".
בסוף אותו לילה העברתי את ערימת הר סיני לצד של טל במיטה והלכתי לישון.
"טליייייי, איפה החולצות שלי של העבודה?"
"לא יודעת" אני עונה בטון רגוע ותמים במיוחד.
"הן לא בארון, ולא בחדר כביסה..." הוא מגיע לחדר שינה כעוס.
"לא יודעת חמוד", אני קוטעת אותו, "ואתה מפריע לי להתאפר. זוז".
"בטח שאת לא יודעת, תראי כמה כביסה יש בסלון", הוא הולך לכיוון הספה בסלון ומחפש את הבגדים שלו. "תראי, כל הבגדים שלי כאן" הוא אומר המום.
"נכון".
"הייייי, איפה כל הבגדים שלך ושל הילדים? יש כאן סדינים, מגבות, ורק את הבגדים שלי!" כבודו מגלה סוף סוף.
"נכון", אני עונה ומצפה להתקפה, אבל בעלי היקר התפרץ בצחוק מתגלגל.
"אני, בעלך האהוב, בעלך השרמנטי, וככה את מתייחסת אליי?"
"איזה אשה תחמנית יש לי", הוא מכריז בחיוך. "את ממש גועלית את יודעת את זה? אני, בעלך האהוב, בעלך השרמנטי, וככה את מתייחסת אליי?" הוא ממשיך בצחוק שלו ומדביק גם אותי.
"לא מצחיק טל" אני מנסה להחזיר רצינות לדבריי "אתה מפסיק עם ערימות הר סיני שלך?"
"אני מאוד אשתדל, למען אשתי האהובה שמתעללת בי", הוא ממשיך.
"אני מאוד שמחה ששמת לב להיותי כזאת נחמדה וסימפטית".
ובינינו, כולי תקווה שאכן הוא יפסיק עם זה. העתיד לבוא יגלה לי את התשובה.
לפנייה לכתב/ת 
מצב סביר
צילום: shutterstck
מומלצים
