שמים עלינו קו

ובסוף היא מגיעה. האוטובוס העמוס לעייפה מתזמן בלימתו בהרמוניה מושלמת עם קיצו של הגשם. אסופת הייאוש הופכת חיש מהר לקבוצת מעפילים אמיצים. ג'נטלמנים מפנים מקום לעלמות, פנסיונריות אוטובוסים עם שקיות נדחסות פנימה בדריסה. המסע המופלא אחורה בזמן מתחיל עם המשה שרת הראשון שמוענק לנהג, שבמיומנותו הנצברת, שולח אצבעותיו אל פורט המטבעות, וממש כאילו אתמול לוי אשכול גימגם, מוציא העודף בלחיצה ומתפנה אל הנוסע הבא.

כעת נחפש מקום ישיבה. אין. נדלג אל הפאזה הבאה: מציאת מקום עמידה. גם זה לא ממש במלאי. אפיקורס אמיץ מנסה לפנות מושבו עבור ישיש דועך במעבר המוות באמצע האוטובוס. אך אבוי לו ול"דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ", מרחב תמרונו אפסי. המעבר חסום במשא אנושי ותיקי ג'אנספורט מרדניים, קובעים חד-משמעית: סבאל'ה לא יישב היום באוטובוס. בעודי מפלס דרכי פנימה, הדלתות נסגרות וספינת העבדים המודרנית יוצאת לשיט. הכל נזרק אחורה. סטודנטים, פנסיונרים, גיל העמידה, כולם בברוך הזה ביחד, משחררים אנחת ייאוש ובולעים את הרוע.

רפורמת השקר

זו התחבורה הציבורית עבורה החליט בסוף 2010 האוצר להעלות מחירי הדלק במדינת ישראל. נימוק הפוגֶלים להעלאה: הפחתת זיהום האוויר ועידוד השימוש בתחבורה הציבורית. נשקו הנערים למאסטר שטייניץ ונסעו הביתה ברכבי השררה, עוד יום במפעל נגמר.

אבל זה לא היה מספיק. במשרד התחבורה השתעממו ממשחקי כדורסל המסמכים; יצאו ברפורמות. גזר הדין: קווים 27 ו-45, שמשנעים מדי יום אלפים על צירי תל-אביב גבעתיים ורמת-אביב יפסיקו להתקיים. קווים כמו 74 ו-86 שמגיעים לאוניברסיטה מבת-ים וחולון יעלו לגרדום גם כן. וכך העינוי האינקוויזיטורי הכרוך בהגעה ממקום למקום ימשיך עבור מי שלא מחזיק רכב במדינת היהודים.

לא צריך תואר בהנדסת אווירונאוטיקה מהטכניון כדי להבין: הישראלי הממוצע מינוס, ובעיקר הסטודנט, נשאר קירח מכאן ומכאן.

בעולם רפורמות נועדו לשפר, בישראל הן הורסות חיים וגם את העתיד. במקום לחדש את ציי האוטובוסים, להתקין מערכות כרטיסים כמו באירופה, להתקדם אל שנות האלפיים, רק לעשות רעש של עבודה כדי להצדיק את משכורות השררה. ולמי אכפת? קצת עשן בשיחים? נו, בסדר. לינץ' באדם מולנו ברחוב? נו, שוין. אלפי סטודנטים, דור העתיד, צועדים לקראת מחנק כלכלי ופיזי? לא נורא, יתגברו.

מזל שיש דמוקרטיה בישראל שמאפשרת פתיחת עצומה באינטרנט כדי להחתים את דודה שושנה ואת התוכי גם. אחרי ששרנו "עבדים היינו" וכשיסתיים החופש נעפיל שוב, כל אחד אל המכלאה או אל הניסן-על-חשבון-המדינה שלו, מודים לישות העליונה על הוצאתנו לחירות. אבל אם זו החירות, אז אני מעדיף לחזור לשטייטעל. הכרכרות שם לא עולות זרזיף דלק.

עמיר גרד, סטודנט במסלול לימודי ישראל באוניברסיטת תל-אביב