העכברים שלפני הזעם

כשנתיים לפני יצירתו המונומנטלית "ענבי זעם", פרסם ג'ון סטיינבק, מחשובי הספרות האמריקאית בכל הזמנים וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1962, את "של עכברים ואנשים" - נובלה מהודקת, חזקה ומדויקת מאין כמוה. זהו סיפור עצוב, מכמיר לב ממש, על לני, בחור ענק ורפה שכל וג'ורג' החריף וחד המחשבה. שם הספר - בניגוד לשם המחזה "על עכברים ואנשים" - תורגם במדויק מהמקור והוא נלקח משירו של רוברט ברנס "לעכברה" מ-1785.

יצירה עזת מבע, מפלצתית ומרהיבה (עטיפת הספר)

השניים חולמים על רכישת חווה בה לא יאלצו יותר לעבוד בעבודות מפרכות עבור בעלי חוות אחרים. אך החלום נגדע בכל פעם משום אלימותו של לני, המתפרצת דווקא בשל תמימותו וחוסר יכולתו לתפוס את המציאות. ג'ורג' אינו מתנער מתמיכתו בלני, ומכוון את חייו בהתאם לפוטנציאל ההרסני הטמון בדמותו של הענק טוב הלב.

כמו אגרוף בבטן

לשבח את סטיינבק זה כמעט דבר של מה בכך. גם אין זה מפתיע במיוחד לגלות כי יצירתו עדיין חזקה כאגרוף בבטן. לפיכך, נותר לתהות שוב מדוע לקח שנים כה רבות לתרגם את הנובלה הנפלאה הזאת, אף על פי שהעיבוד הבימתי שלה כבר הועלה פעמים רבות על במות התיאטרון. אך החשוב מכל הוא לעמוד על התרגום המעולה של טל ניצן, שהוסיפה אחרית דבר מאירת עיניים. שני האלמנטים הללו, מצביעים על כשרונה של ניצן ומהווים נדבך נוסף לתרומתה החשובה לספרות המתורגמת הרואה אור בישראל.

אחרית דבר מוצלחת היא לטעמי טקסט מהודק וקולח, המאפשר מעין חתימה של חוויית הקריאה מצד אחד, וצוהר לקריאה חיצונית לטקסט הספרותי או קריאה פרשנית נוספת מצד שני. במקרה הנידון, שני האלמנטים מתממשים. ניצן עומדת על ייחודה של הנובלה המצוינת של סטיינבק בהקשר התרבותי ההיסטורי ובהקשר הספרותי, כמובן. תחושות שעולות בעת הקריאה מקבלות גושפנקה מצד מתרגמת היצירה, כמעין אישוש לחוויה הפרטית שעברת. יחד עם זאת, היא מציינת נקודות רבות למחשבה, כאלו היוצאות מתוך הקריאה אך ממשיכות לרחף באוויר.

כך למשל, כותבת ניצן: "אין בנובלה חדירות ישירות לנפשותיהן של הדמויות, ומה שקורה בנפש מצומצם אך ורק למה שהצופה בדמויות יכול להסיק." או במקום אחר: "זוהי בסופו של דבר...יצירה עתירת תחבולות ספרותיות, המבוססת על מערכת מתוחכמת ומסועפת של הדים והכפלות, ועל גודש של הטרמות שסופן להתגלגל ככדור שלג אל הסיום הטרגי הבלתי נמנע של העלילה."

האפקטיביות של אמירות אלו, הנמסרות בחדות ובבהירות, היא עצומה. הסיבה לכך היא שספרות טובה היא כזו שלא רק תממש את אותה "מערכת מתוחכמת" או את אותן "תחבולות ספרותיות", אלא תטמיע את המהלכים כאשר הם סמויים מן העין. אנו יכולים להתחקות אחריהם, אך הם לא יותרו מהלכים ספרותיים גרידא, אלא יעלו סוגיות הנוגעות לכתיבה, לעיצוב דרמטי, להבניה של רגש, לביקורת חברתית וכן הלאה, ובכוחן גם להצית את להט הביקורת והעניין בספרות כולה.

הקטעים שצוטטו לעיל הם בעלי משקל רב בבואנו לבחון את היצירה הספרותית. סטיינבק כמספר מתפקד כנוכח נפקד ובדומה למחזה - כל שנמסר לנו הוא מה שאנו קולטים תוך כדי התבוננות בדמויות. דווקא מתוך הצמצום, מתוך הרזון של השפה, מתגבש עושר בל יתואר. דווקא מתוך התנערות מנבירה בנפש הדמויות, מתקבלת חוויה אמוציונאלית ראשונה במעלה; חוויה מזוקקת, עדינה, עתירת רגש ומפעימה.

כתיבה דרמטית ומודרניזם קשוח

ניצן בתרגומה המצוין, מצליחה לשמור על הטקסט רזה ומזוקק. היא משמרת הן את אופני הביטוי הספציפיים של הדמויות, הנטועות במעמד חברתי ובמרחב אמריקאי מובהקים, והן את סגנונו של סטיינבק. בכך היא מצטרפת לצילה אלעזר, שתרגומה הנהדר ל"מסעותי עם צ'רלי" (הוצאת אחוזת בית, 2007), הציג פן אחר בכתיבתו המרתקת של סטיינבק.

לטעמי, ניצן מהלכת על הקו שבין הכתיבה הדרמטית הקלסית למודרניזם הקשיח, "הברזלי", של היוצר. וכפי שראוי שיקרה, אנו מרגישים כאילו הסופר כתב את היצירה בעברית ולא כי מונח לפנינו תרגום של שפת המקור. תחושה זו מתקיימת במקביל להנכחה של הביטוי הספרותי המקורי והחוויה האותנטית. הדבר יכול להיתפס כסתירה, אולם הוא מהווה את הרגישות העצומה שבמלאכת התרגום.

סטיינבק רקם בכישרון רב סיפור נוגע ללב, אשר חזותו הסטטית מכסה על דינמיות בוערת.

באמצעות תיעוד קונקרטי של המבעים השונים, הוא מעלה עמדה ביקורתית על ארצות הברית, על מעמדם של השחורים וגם על ביטוי ספרותי. סטיינבק התעלה מעל האופנה וכתב יצירה נצחית, שמרכיביה הספרותיים שימשו אותו כדי להעלות אל פני השטח אמיתות כואבות, מדכדכות וחשובות. לא ייצוג יבש של המציאות נמסר לנו בנובלה, כי אם ייצוג של המציאות ההרסנית, הכואבת וחסרת הפשרות באמצעים אמנותיים יבשים לכאורה.

ב"של עכברים ואנשים" השתמש סטיינבק בסגנון הכתיבה הדרמטי, בהורדת "הקיר הרביעי" ובאלמנטים דרמטיים מובהקים, אך הוא שתל אותם בסוגה ספרותית שונה לחלוטין ובכל זאת יצר ספרות משכנעת, כבירה ועזה מכל בחינה שהיא. זוהי נובלה המציגה הן את כישרונו של סטיינבק וייחודו והן את כוחה של הספרות, כאשר היא נקייה מכל פאתוס ומניירות, ומתוחכמת מספיק כך שהתחכום הספרותי לא יאפיל על החוויה הרגשית שמפגש בין קורא לטקסט.

"של עכברים ואנשים", ג'ון סטיינבק. הוצאת הקיבוץ המאוחד 139 עמ'