מרוב נעורים לא רואים את היער

גם מבלי להיכנס להשפעות תרבותיות וחברתיות על בני נוער בגיל ההתבגרות, ניתן בהחלט לומר כי זוהי התקופה הבעייתית ביותר מבחינת התאמת ספר לקוראים צעירים כקהל יעד. לכאורה, מתוקף היות המהלך הדרגתי, היינו מצפים כי הפרוזה לנוער תהא מתוחכמת ועשירה יותר, כמעין אבן דרך נוספת לקראת המפגש עם פרוזה למבוגרים. ואכן, מגילאי חמש-עשרה ומעלה, בני נוער רבים נוטים לפזול דווקא ל"התפסן בשדה השיפון" לסאלינג'ר או ל "1984" של ג'ורג' אורוול.

לכתוב ספרים לנוער, אתגר בלתי ממומש (עטיפת הספר)

אולם דומה כי בעשור האחרון חלה תפנית משמעותית בספרות המיועדת לגילאים אלו. בגסות נאמר כי ישנם שני זרמים מרכזיים: הראשון, השואב השראה מהצלחת "הארי פוטר", הוא סדרות ספרים בלתי נגמרות, רובן בעלות מימד לא ריאליסטי כלשהו; ולאחרונה, התמקדות בסיפורי אהבה בלתי אפשריים בין דמות של נערה לאיש-ערפד-זאב וכדומה.

ספרים אלו נוטים להיות עבי כרס ומצליחים לגרוף אחריהם אוהדים רבים. הזרם השני מושפע מתהליכים תרבותיים שליליים אשר חלים על החברה כולה, שהסמן הבולט ביותר שלה בהקשר זה הוא ניסיון להתאים את הספרות למציאות העכשווית, בכל מחיר.

הקצב של הטינאייג'רס

התוצאה של ניסיונות אלו היא לרוב יצירות ספרות המתהדרות בהיותן "קצביות", "דרמטיות", "סוחפות" ו"מותחות". אולם למעשה, מדובר בסיפורים בינוניים למדי. לא פעם נדמה כי ספרים שכאלו נכתבו מתוך כוונה חיצונית למעשה הספרותי - להתאים ככל הניתן את הסיפור למציאות של בני-הנוער ולרדדו עד שיוותר רק איזשהו "קצב". הרי אחרת איזה נער או נערה שפויים יקראו את הספר?

"הבלתי נראים", ספר הביכורים של מטין בילמן, מזכיר במידה רבה את הספרות הזאת. כספר המיועד לגיל הנעורים, הוא מבקש להיות עכשווי וקולח, אך נעדר ממנו סגנון ברור, כתיבה דרמטית משכנעת שתופסת את הקורא ובנייה עלילתית מוצלחת. כמובן שאין פסול בהתמקדות במציאות עכשווית, אך במקרה הנידון, המציאות עולה על כל דמיון ואף דורסת אותו ללא רחמים.

אין בנמצא מהלך אמנותי מרשים המוביל את הקריאה, אלא דווקא הנמכה של הביטוי הספרותי. בילמן בחר להציב כמה אלמנטים דרמטיים בסיפור על מנת ליצור מתח, ולשלבם עם מוטיבים מוכרים של התבגרות, חבורות בבית הספר ופערים חברתיים. אך באופן פרדוכסלי משהו, מהכתיבה הצעירה והקצבית, אשר מציבה את המוטיבים והתמות אך אינה מעצבת אותם כראוי, נעדרים הקצב, האדרנלין והאמינות. ממש כשם הספר, אנו יכולים לזהות אלמנטים של סיפור מתח, של תהליכי התבגרות וכן הלאה, בעוד שלמעשה הם בלתי נראים.

סיבה אפשרית לכך לטעמי, היא תפיסה שגויה של האופן בו כדאי לכתוב לבני נוער כיום. סיפור טוב עובד בכל מצב, וחשוב להעמיק במניעים הרגשיים של הדמויות, בבניית הרקע להתרחשויות, בהתפתחות הדרמטית ובעיצוב של האלמנטים המסתוריים.

ב"הבלתי נראים" מתרחש ההפך הגמור. הכל נמצא שם: חוויה יוצאת דופן ומסמרת שיער, המתרחשת דווקא בתחום הריאליה; אנטי גיבור בן גילם של הקוראים הפוטנציאליים; אהבת נעורים ומעמדות חברתיים. אך כל אלו אינם משתלבים יחד באופן הרמוני ונדמים כתמרורים המורים על כך שהספר מתאים לבני נוער, מבלי שיעניקו חוויה אותנטית ומעשירה. לא מספיק לקחת מאפיינים של חיי הנערים ולהכניסם לסיפור, יש לדאוג כי הם יהיו רלוונטיים לנרטיב, שיעצבו את העולם המתואר בצורה משכנעת ויובילו לדרמטיזציה בעלת תוקף וייחוד.

כך למשל, מציין המחבר באריכות את החבורות השונות המאכלסות את בית הספר התיכון. הוא עומד על ההבדלים הסוציואקונומיים ועל המאפיינים של כל קבוצה, אך פרט לייצוגם הקונקרטי, אין חשיבות של ממש לפלגים השונים. לפיכך, גם כאשר מתבצע מהלך עלילתי מסוים בהקשר של כל בני הנוער הבאים לעזרתם של הגיבורים, איננו מרגישים כי חלה תמורה חיובית וצומצמו הפערים.

הדרמטי המשמעותי, המתחולל בין הגיבורים שיורדים למערכת הביוב של הרצליה ונתקלים

באנשים המתגוררים בתוכה, מיוצג על ידי המפגש בין שני העולמות, אך הוא נותר שטחי למדי. הייתי מצפה כי קיומה של חברה זעירה בביבים, אשר נרמז לנו לגביה כי היא חברה מסוכסכת ובה שני פלגים קיצוניים (בחלוקה בנאלית לטובים ורעים), תהיה בעלת משקל משמעותי ותלהיט את הדמיון. המציאות כאמור, שונה לחלוטין והחברה המקבילה אינה זוכה לעיצוב ראוי ורציני.

במיוחד בכתיבה לקוראים צעירים, חשובה מאד הבנייה של הדמויות, העלילה, הרקע להתרחשויות והדרמה. ל"הבלתי הנראים" יש פוטנציאל רב. לפרקים הוא מצליח להיות מותח ומסקרן והסיפור האישי של כל דמות מעורר חשק להכירה לעומק. אילו היה הספר מעוצב בצורה מדוייקת יותר, יכול היה להתגבש סיפור מתח נעורים מצוין, שכן הבסיס העלילתי טוב למדי. אך כאמור, הבנייה לוקה בחסר והספר אינו ממריא למחוזות המצופים.

"הבלתי נראים", מאת מטין בילמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 144 עמ'