על חלומות נוסטלגים אין משכנתא

משה דור מביא את האהבה בספר הזה למצב הצבירה המאוחר שלה, אהבה המתרפקת על קילומטראז' הנוסטלגיה. "הה, הנשים אשר אהבתי", הוא כותב בשיר "נשים": "אלו ששברו את לבי/ ואלו שמלאוהו עדנה ושמחה, משתדל להתוות/ ולו גם במעומעם את פניהן, שדיהן, ערוותיהן,// ריחן, אבל ים שוטף בינינו, הרים יורקי אש,/ ערפל מחתל את שמותיהן". דור מערבב את הקיטלוג (פנים, שדיים, ערווה, ריח) עם הקונצרט הגדול של מאסטרו טבע (ים, הרים, ערפל, אש). האישה הופכת להיות, האישה הגדולה מן החלומות, ועל חלומות נוסטלגיה לא משלמים משכנתא.

דור מדלג מיבשה ליבשה - והנדודים, אם לצטט את אלתרמן, הופכים להיות מולדת. זוהי מולדת שבה שתי גיאוגרפיות כל כך שונות מסומנות על מפה אחת. מצד אחד נהרות הזורמים מזרחה או מערבה (בשיר "הפרדות") או: "מכונית חולפת המתעטפת במוסיקת הרגאי/ כברשת הסוואה", (בה"הלילה שמעתי"). מצד שני עומדת תל אביב אליה מצמיד המשורר, "את הסטטוסקופ של/ שירתו אל חזה האספלט שלך" (ב"נידחים"). במלים אחרות:סוף מזרח וסוף מערב פורצים כאן בהורה סוערת.

זו ארץ ישראל שלי הממאנת (צילום: index open)

ואם צריך להניח בקדמת חלון הראווה שיר אחד שיסמן את קו הזינוק לקריאה בספר היפה הזה הרי שזהו ,לטעמי, השיר "פרג":

"בשדה השלף של הלב צמח

פרג בודד. הביטו בו,

חקקו את גבורתו על

לוח לבבכם: יחיד, אדום,

זקוף אף כי אינו יודע

אם או מתי יכלה מעולמו

של הצומח. אכן, זו

ארץ ישראל שלי הממאנת

לעבור מן הממש אל

הספרות:פרג בודד

בשדה השלף של הלב."