בין מיסטיקה למדע: האם הדת כאן כדי להישאר?

דלת ביתו של פרופ' יורם בילו נמצאת במרחק מטרים ספורים מדלת בית-הכנסת "שער השמים". כך, בבית אחד, ברחוב הרכבת בירושלים, שוכן בית-הכנסת הפותח את חלונותיו אל שערי שמים, לצד דירת הקרקע העממית והיפה, שבחצרה נבטו לפני שבועות אחדים פרחי החורף הראשונים.

בין שני העולמות האלה ממש סובבים חייו ומחקריו של בילו, מבכירי האנתרופולוגים בישראל. בילו הוא פסיכולוג קליני לשעבר, שלצד עבודתו הפסיכיאטרית בבתי-חולים לחולי נפש חקר במשך שנים את המחשבה המיסטית ומקורותיה ואת פולחן הצדיקים והמרפאים, עולם השדים והחלומות, מקורות הדיבוק ושורשי המשיחיות.

העולם כולו עובר תהליך איטי של שינוי. לרגע אחד נדמה היה כי מחשבה מדעית רציונלית סוחפת אליה את בני האדם, ורק עניין של זמן הוא עד שאחרוני הכוהנים של כל הדתות ייעלמו, ואיתם רופאי האליל, השאמאנים, המכשפים והיידעונים. אלא שהרגע ההיסטורי הזה חלף, ואחריו התברר שהדת, וכמוה גם המחשבה המיסטית, עדיין חיות, נושמות, בועטות, צוברות כוח והשפעה ומתעקשות להישאר.

מצד אחד, נדמה שמתנהלת מלחמה ללא פשרות בין המחשבה הרציונלית לזו המיסטית. מצד שני - נראה שיש נקודות מגע רבות בין המיסטיקה, המדע והדת. לעתים שלושת אלה מצטיירים כניגודים, ולעתים הם משיקים זה לזה וגולשים זה לתוך זה, או שתחום אחד מתיימר לרשת או לבטל את האחר. אתה יכול לנסות לסמן את הגבולות בין התחומים? את הדמיון? את ההבדלים?

מיסטיקה היא, בדרך-כלל, חלק מדת. בין מיסטיקה לדת יש מערכת יחסים אמביוולנטית של קרבה וריחוק, אבל רוב הדתות בולעות לתוכן את העולם המיסטי בנוחיות או באי-נוחיות. חשיבה מיסטית היא ניסיון להגיע לחיבור בלתי אמצעי, לקשר ישיר, ואף לאיחוד, עם מה שנמצא "מעל ומעבר", עם ישויות אלוהיות, עם מה שמעל הטבע ולכאורה מחוץ לעולם החושים.

התפיסות הדתיות המוקדמות, בעלות הגוון האנימיסטי, לא הכירו בהפרדה בין הטבע לבין ה"אלוהות". הכול היה מחובר. העולם, לשיטתן, רווי בישויות "רוחניות", אמנם בלתי נראות, אבל קיימות פה, בטבע, בעולם הממשי. הדתות הגדולות יצרו את ההפרדה בין עולם החומר לעולם המטפיזי, והן עוסקות בניסיון למפות את העולם האחר, זה שמעל ומעבר, ולווסת את היחסים עימו. אולם הן אינן מניחות קשר ישיר וחיבור נינוח בין העולמות.

להפך, ברבות מהתפיסות הדתיות, שצמחו במהלך התקופה אותה מכנה הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט, בעקבות קארל יאספרס, עידן הציר (axial age), התפתחה התובנה, שקיים נתק בין העולם הממשי לעל-טבעי. כלומר, אין רצף בין העולמות, הם מתקיימים בִּסְפֵירוֹת אחרות, והדת מציעה דרכים לקשר ביניהם.

המיסטיקה לא קיבלה את הניתוק הזה, את ההפרדה שנוצרה בין אלוהות רחוקה ובלתי ניתנת להשגה לבין עולמנו, והיא הציעה שיטות למגע ישיר - חיבור ישיר בין העולם האלוהי לבין העולם האנושי. התפיסה המיסטית הציעה מהלכים למיצוי הקשר עד כדי איחוד מיסטי בין האדם לבין האל. בחסידות נקרא המהלך הזה "דבקות". על-פי תורת החסידות, כל אדם יכול להגיע לדבקות הזאת; לחיבור המלא הזה עם האלוהי.

החסידות, תנועה מיסטית במהותה, בנתה במאה ה-18 עולם מושגים מרתק, שבמרכזו דמות הצדיק המתווכת בין הקהילה לבין האל. תפיסה זו נדחתה בתחילה על-ידי הממסד הלמדני, ואף-על-פי-כן שרדה שתי מלחמות עולם, פוגרומים ושואה, ולבסוף נקלטה ביהדות כזרם מקובל ומרכזי, תוך ויסות ומיסוד האלמנטים המיסטיים ונטרול חלקי של האלמנטים המשיחיים.

הבעל שם טוב, ממייסדי החסידות  

בדתות הגדולות יש מתווכים רשמיים בין האדם לאלוהות: אנשי דת וכלי קודש למיניהם הממוקמים במערכת היררכית. למיסטיקן, לעומת זאת, יש דיבור ישיר ולא ממוסד עם האלוהות, במסלול שעוקף את ההיררכיה הכנסייתית. פער זה יצר מתח בין הממסד הדתי לבין המיסטיקנים, אך הוא נפתר בחלקו כאשר הדת הרשמית אימצה דמויות מיסטיות ומיסדה אותן.

והמדע? איפה הוא עומד ביחס לדת ולחשיבה המיסטית?

המיסטיקה והדת מנסות להגיע אל התופעות שמעבר לטבעי בשיטות דומות ובאמצעות אותו עולם מושגים. המדע, לפחות באופן מוצהר, לא מתעסק בכלל בניסיון כזה. הוא אינו מחפש את העולם שמעבר לטבעי. הוא עוסק בתופעות שקיימות בעולם הממשי או מסבירות אותו, ללא הזדקקות למושגים טרנסצנדנטליים.

ההסבר המדעי עוסק בעולם האמפירי, בטענות שניתן להעמיד לניסיון, ובעיקר - כפי שטען קארל פופר - בטענות שניתנות להפרכה. המדע מעמיד את טענותיו לבחינה מתמדת. מערכת האמונות הדתית אינה ניתנת לבחינה, ובוודאי שלא להפרכה, במישור האמפירי, ובכך היא מערכת שונה מהותית מהמדע. הדת והחשיבה המיסטית אינן עומדות לעולם למבחן מן הסוג הזה ואינן נזקקות להוכחה. המדע עומד למבחן תמידי.

אם מדובר בשתי מערכות שונות, מדוע הן נאבקות זו בזו? למה המדע נלחם בדת ובמיסטיקה ורואה בהן אויבות, ולמה הדת נלחמה שנים רבות כל-כך במדע וראתה בו איום?

גם המדע וגם הדת מנסים לתת הסבר של העולם. צריך לראות את זה בהקשר ההיסטורי. המדע המודרני הופיע כמתודה, המסוגלת להסביר את העולם בתקופה המכוּנָה גם "עידן הנאורות וההשכלה". הייתה אז תחושה של שלב חדש בהתפתחות האדם. נוצר הרושם שהמדע מסוגל, אפילו מבלי שהתיימר לעשות זאת באופן מוצהר, לתת הסברים כוללים על העולם, ממש כפי שמציעה הדת.

באותה תקופה חלק מאנשי המדע גם חשבו שהמדע עשוי להיות תחליף לדת, לפחות בתחומים מסוימים. נראה היה שהמדע אכן מציע אלטרנטיבה ומנסה, בלשון עדינה, לכבוש טריטוריות שהיו בתחומן של הדתות. זו הייתה נקודת התנגשות. הנאורות הצטיירה כניסיון לחלץ טריטוריות מעולם המחשבה האמוני ולהעבירן לעולם המחשבה המדעי.

במובן זה שתי המערכות הציבו מערכות מושגים מתחרות, שיצרו התנגשות. היום ברור לרבים מראשי הדתות והכנסיות, וגם לאנשי המדע, שהמערכות הללו יכולות לחיות זו לצד זו בשלום. מדענים דתיים רבים - וישעיהו ליבוביץ שלנו היה דוגמה מצוינת לכך – הכירו באפשרות הדו-קיום. ליבוביץ הסכים לחלוטין עם מסע הצלב שניהלה הנאורות במטרה לתחום גבולות ברורים בין הדת למדע.

השקפתו הייתה שיש להשאיר לאל את אשר לאל – כלומר, את התחומים שהמדע לעולם לא יוכל לבדוק, לאושש או להפריך, ולמדען - את ההסבר על אופן הארגון והפעולה של הטבע.

כאשר אנו בוחנים את ההיסטוריה האנושית בכל התרבויות העתיקות, אנו מגלים סימנים של פעילות מיסטית ודתית. האדם יצר מיתוסים, אלילים וכוחות לא טבעיים מאז החל לעמוד על דעתו. מהו מקור הצורך הזה? אילו צרכים הוא שירת?

יש היום טענה שבאה דווקא ממקור מדעי, לפיה בני האדם מתוכנתים למחשבה דתית – כלומר, שאנו בנויים גנטית להאמין שאלוהים ממש יושב במוחנו, ובוודאי שהאמונה בישויות מטפיזיות שירתה אותנו ככלי הישרדותי במהלך האבולוציה.

השאלה "למה קיימת מחשבה דתית", היא שאלה מאוד מודרנית. למעשה, חילון הוא התופעה שאותה צריך להסביר. זו תופעה צעירה, בת כמאתיים שנה, והיא היוצא מהכלל. את המחשבה הדתית והמיסטית ניתן לזהות כמעט משחר ההיסטוריה, ובכל התרבויות. המחשבה החילונית היא היוצאת דופן. גם כיום, במאה ה-21, היא נחלת חלק קטן מתושבי כדור הארץ.

היה רגע היסטורי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים שנדמה היה כי הדת תיחלש והחילוניות תגבר, אבל הרגע הזה כנראה חלף והיום, בתחילת המאה ה-21, יש בעולם יותר מלאכים ושדים מאשר לפני מאה שנה.

אנו מבינים שהמחשבה הדתית תלווה אותנו כנראה כחלק בלתי נפרד מהקיום ומהתרבות האנושית. החשיבה הדתית כעובדה היא אוניברסל תרבותי, במובן זה שהיא התקיימה בכל חברה אנושית. הדת נותנת מענה לשורת צרכים אנושיים - אישיים, פסיכולוגיים, חברתיים ואפילו כלכליים.

אחד הטקסים הראשונים שאנו מזהים בשחר ההיסטוריה האנושית, הוא טקס הקבורה. מרגע מסוים בני אדם, בניגוד לכל שאר בעלי החיים, קוברים את מתיהם בטקס שיש לו משמעות מיסטית, המקשרת בין העולם הזה לעולם אחר. אנו היצורים היחידים המודעים לסופיותנו. הדת מייצרת תשובות להכרה הקשה מנשוא שאנו בני חלוף. מרגע שבני האדם עמדו על סופיות החיים ומשמעות המוות, נוצר צורך בפשר לקיום האנושי.

האם אנו יודעים לזהות מתי חברות נוטות יותר להשתמש במיסטיקנים? האם יש קשר בין מצוקה כלכלית או פוליטית למחשבה הדתית או המיסטית?

יש כיום פריחה של מיסטיקנים ברוסיה. הייתה גם פריחה כזו שם בתקופת הצארים. בתקופה הקומוניסטית הרוח הזו דוכאה. בישראל של שנות החמישים לא הייתה אווירה של מיסטיקה. להפך. אף שהיינו מדינה במצוקה שנלחמת על קיומה, הייתה כאן רוח אנטי-מיסטית. היום, כאשר אנו מבוססים כלכלית ונחשבים למדינה חזקה, פורחות כאן רוחות של מיסטיקה.

אני יכול להציע סוג של הסבר אפשרי. אנשים זקוקים למעטפת של משמעות, למערכת של ערכים ואידיאלים שנותנת טעם והצדקה למעשיהם. באופן עקרוני, חברה אידיאולוגית עם ערכים קולקטיביסטיים ועם מטרות ברורות ואמונה בדרכה ובייעודה, היא גם חברה שנוטה פחות לקבל מחשבה מיסטית. לעומת זאת, בחברה שאיבדה משמעות ואידיאלים, קל יותר למחשבה המיסטית לשגשג.

המאה העשרים הייתה כנראה המאה החילונית ביותר, והיא גם, מעבר לעליית המדע, הייתה המאה של האידיאולוגיות הגדולות שהתיימרו להציג מערכות ערכים ומשמעות כמו-דתיות. דומה שנפילת האידיאולוגיות הגדולות קשורה גם לפריחה מחודשת של המחשבה הדתית.

כך גם עם המדע. המדענים בסוף המאה ה-19 חשבו שהם מייצרים מערכת משמעות אלטרנטיבית, שתפחית את הצורך במחשבה המיסטית האי-רציונלית. כשפרויד נשאל מה מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, הוא השיב - "איפה שהיה איד יהיה אגו", שפירושו, להסיג את כוחות הנפש ה"חשוכים", הלא-מודעים והאי-רציונליים מפני עולם החשיבה הנשלט, המודע והרציונלי.

פרויד היה נציג נאמן של האסכולה הפוזיטיביסטית של המדע ושל עולם הנאורות וההשכלה. הביטחון העצמי שאפיין חוקרים והוגים כאלה התערער מאוד במהלך המאה הקודמת, והפנייה לפתרונות לא-מדעיים, רוחניים ומיסטיים קשורה לערעור זה.

נדמה שבשנים האחרונות רעיונות משיחיים ורעיונות מיסטייים משתלטים יותר ויותר על היהדות הדתית. זה מתחיל מהצלחת התנועות החסידיות, בעיקר חב"ד, ומהרעיונות שהם הטמיעו ביהדות האורתודקסית.

החסידות הביאה את נושא הצדיק לקיצוניות שלא הייתה כמוה. החסידות מעניקה לאדם אחד, לצדיק החסידי, כוחות גדולים שהוא מפעיל לטובת קהילתו. הצדיק מתווך בין הקהילה לאל. הקהילה מפקידה את עצמה בידיו, והוא אמור לדאוג לצרכים הרוחניים והחומריים שלה.

זו תופעה שלא הייתה כמוה ביהדות, ומן הסתם לא הייתה אפשרית לפני התפתחות הקבלה, שהאדירה מאוד את דמות הצדיק וחיברה אותו למערכת האלוהית. תופעת הצדיק היא חלק מהתפיסה המיסטית שיש אפשרות לחיבור עם האל, ויש מורמים מעם שבידיהם המפתח לחיבור ישיר כזה.

אבל הרעיונות האלה נגדו מגמות שמרניות ביהדות: הפחד ממשיחיות אחרי שבתאי צבי, הפחד מנביאי שקר שיובילו לאובדן היהדות. האם הזרם המרכזי ביהדות לא נלחם בתופעות החסידיות הללו?

בוודאי שכן. החסידים הראשונים הוחרמו. הגאון מוילנה נלחם בכל כוחו בחסידות ורדף אותה. האדמו"ר הראשון של חב"ד נחבש בבית-הסוהר ויום שחרורו – י"ט בכסלו – נחגג בחב"ד כיום הגאולה. בזמננו הרב שך הגדיר את חב"ד כ"כת הכי קרובה ליהדות". אבל לחסידות היה כוח חיות עצום, ונראה כי הרעיון של צדיק מתווך הוא בעל כוח משיכה עצום.

היום אנו חוזים בגיאות מרשימה של הזרם הזה בחברה היהודית. עניינִי המחקרי בחב"ד נובע מהעובדה, שחסידות זו שטופה בהלך רוח משיחי שלא היה כמוהו ביהדות מאז שבתאי צבי. אחרי ההתפכחות ממנו, רעיונות משיחיים המשיכו להיות מטופחים בשוליים, אך לא התקבלו למרכז.

ככלל, היהדות מאמצת את הרעיון המשיחי, אך היא אמביוולנטית לפחות כלפי דמויות משיחיות, מישוע דרך בר-כוכבא ועד שבתאי צבי ויעקב פרנק. מבחינה זו, האדישות היחסית של האורתודוקסיה כלפי המשיחיות בחב"ד היא מפתיעה למדי. מן הסתם, מרכזיותה וכוח ההשפעה של חב"ד מרסנים ביקורת פומבית על התופעה, למרות ההתנגדות לה.

סוד המשיכה של החסידים: סדר פסח בבית חב"ד בבנגקוק 

בהקשר זה מעניין לציין כי שתי התנועות החסידיות המצליחות ביותר בעולם הדתי בישראל כיום, חב"ד וברסלב, מהוות אנומליה חסידית בהיותן חסרות צדיק מכהן. דומה שהעובדה שבשתי החסידויות לא מונו יורשים לר' נחמן ולרבי מנחם מנדל שניאורסון, קשורה לשאיפות המשיחיות של שתיהן. תנועה משיחית משמעה קץ ההיסטוריה, ומודל של הורשה מצדיק אחד לבנו אינו תואם את המהלך המשיחי האפוקליפטי.

מנחם מנדל שניאורסון נפטר, הרב נחמן מברסלב נפטר, והתנועות המשיחית שראו בהם משיחים לא התרסקו. איך אתה מסביר את כוח החיות הזה?

ברסלב הייתה חסידות שולית ומפוררת, ורק בשנים האחרונות קמה מחדש והפכה לחסידות פופולרית. חב"ד היא תופעה מרתקת, והכוח הארגוני שלה מדהים. כבר 16 שנה אין להם רבי, ובכל זאת הם משגשגים.

אני קושר את יכולת השרידות הזו גם לעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים. ניתן להנכיח את הרבי הנעדר באמצעות המצלמה, המחשב, הווידיאו ויכולות השידור. על אף שהרבי מת, חסידיו רואים אותו יותר מאשר בחייו. הוא קיים היום באופן וירטואלי, אבל ממשי מאוד לגבי החסידים. חלק מהחסידים מאמינים שהרבי לא מת, והם "מתחזקים" אותו באמצעות תורת חב"ד המיסטית והדיאלקטית מזה, ובאמצעות טכנולוגיה סופר-מודרנית מזה.

המצלמה הכניסה את העבר אל ההווה בצורה חדשה ומהפכנית. הרבי היום נגיש יותר מבעבר. תמונתו מתנוססת במרחבים פומביים ופרטיים, וסרטי וידיאו משדרים את ההתוועדויות שלו במועדים המתאימים. התוועדות שמחת תורה מוקרנת בחג עצמו, והתחושה היא שזה מתרחש עכשיו, במיוחד כששני הקהלים, הווירטואלי על המסך והאקטואלי הצופה בו, מתערבבים בקריאת "אמן".

יש טענה שהעידן הטכנולוגי, ובמיוחד רשת האינטרנט, מעודדים חשיבה מיסטית בקרב צעירים. אומרים שהרשת והיכולות הטכנולוגיות משנות את תפיסת העולם ואת החשיבה שלנו, ופותחות פתח לקבלה רחבה יותר של תפיסות כמו קיום עולמות נפרדים של חומר ורוח וקשר בין עולמות פיזיים ורוחניים.

יש על זה באמת מחקרים מעניינים. הטכנולוגיה בכלל, וזו הדיגיטלית על העולמות הווירטואליים שלה בפרט, מחזירות סוג של קסם לעולם. המדע כאילו הסיר את הקסם, והטכנולוגיות הללו, כמו גם הפיזיקה החדשה, מציגות אופקים חדשים של היקסמות. זה מתחבר די בנוחות לתפיסות דתיות ומיסטיות.

התפיסה המיסטית העמוקה של חב"ד היא א-קוסמית במהותה - העולם הוא אשליה, והתופעות כולן הן ביטוי לאלוהי. זו הסיבה שחב"ד כל-כך מחוברת לטכנולוגיה, בניגוד לזרמים חרדיים אחרים. הרדיו, המחשב וטכנולוגיית ההדמיה הרפואית - כולם מעשי ידי האל. זו תפיסה המטשטשת את הגבולות בין יש ואין, בין מציאות ואשליה. זה מתאים לאופי הרשת ולטכנולוגיות החדשות. קיימת התאמה בין הדוקטרינות המיסטיות והטכנולוגיות החדשות.

אתה אומר בעצם שבני האדם בכל הזמנים נזקקים לחשיבה המיסטית, והיא לא תיעלם, אלא אולי להפך – תתרחב.

נכון. העולם יותר טכנולוגי, יותר מורכב, יותר דורש הבנה ומשמעות, ולכן מחשבה מיסטית לא תיעלם, אולי להפך. האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים נפלו, ואנו רואים תופעות של חזרה לדת, כמיהה לרוחניות של העידן החדש ופנייה לרפואה אלטרנטיבית.

אם זה היה תלוי בך, היית מעדיף עולם ללא מחשבה מיסטית, ללא רופאי אליל, צדיקים ומכשפים? זה היה עולם מוצלח יותר?

תלוי עבור מי. יש אנשים שהיו יכולים לחיות חיים מספקים בעולם כזה, אך דומני שיותר אנשים היו מתקשים להתמודד עם מצוקות הקיום ללא מערכות אמונה וסוכני תיווך אלה.

המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 10 של כתב העת "אודיסאה-מסע בין רעיונות".