תולדות הכתיבה

שולחן כתיבה אחד, גס ועתיק ומגושם למראה, הוא גיבור הספר "בֵּית גדול" של ניקול קראוס. השולחן, שהתגלגל מתחילת המאה העשרים תחת ידיהן של כל הדמויות בספר, הוא ברכתם וקללתם של בעליו המתחלפים, עובר בינהם דרך שלוש יבשות ועל גביו מתנהלים חיים שלמים של אהבות, מערכות יחסים מוחמצות, מלחמות, געגועים ומוות.

הכל התחיל בשולחן כתיבה (עטיפת הספר)

"בֵּית גדול" הינו מקבץ סיפורים הכתובים בעומק רב ובשפה עשירה וצבעונית האופיינית לקראוס. כמו בספרה הקודם "תולדות האהבה", צורפת קראוס דמויות מרגשות בעלות התבוננות ייחודית ומלאת רגש על העולם הסובב אותן. גם כאן היא מגישה לנו יצירה מרובת רבדים, שניכרת בה עבודת מחקר מעמיקה בטריטוריה היהודית-הסטורית, הכוללת התייחסות לגלות, וקפיצות מאירות עיניים לישראל העכשווית.

בעוד שכל הדמויות שונות זו מזו ונאמנות לעצמן בצורה מופתית, נדמה שהן מנהלות את אותו הדיאלוג בגוף ראשון: את כולן אנו פוגשים ברגע בחיים בו הן מסתכלות אחרונית ומנסות לפתור חידה מן העבר, כולן בחיפוש מתמיד ועורכות חשבון נפש במונולוג מול הקורא.

הסופרת המזדקנת שאינה משתחררת מאהבה ישנה למשורר אותו פגשה בשנות העשרים לחייה, שלימים נחטף בצ'ילה בידי המשטר החשאי של פינושה, ואותו היא מחפשת אותו בכל הגברים בהם היא פוגשת. אב המוצא עצמו לפתע תחת קורת גג אחת עם בנו, שכבר בגר ועדיין נותר חידה בעניו, בהתמודדות משותפת עם מות האם.

בחורה צעירה אשר מכתב מהעבר מנער אותה משיגרתה, ומאלץ אותה לשוב ולחפש את אהובה מלפני שש שנים בבית מסוגר בירושלים אשר ממנו כבר לא יצא ממנו לעולם, ואיש אחד שמגלה שכל השנים אשתו שמרה ממנו סוד גדול מאוד, ואחרי מותה הוא מנסה בכוח לסגור מעגל ואינו מצליח.

מעגלים שנסגרים עד לירושלים

לא בכדי בחרה קראוס מכל הרהיטים בשולחן כתיבה, ובשפה מכשפת מכניסה אותנו

קראוס בדלת האחורית אל חיי האנשים העוסקים במילה הכתובה: איזי היא סטודנטית לספרות אשר מבלה את רוב זמנה בספריית המכללה. ארתור נשוי לסופרת שדרך כתביה הוא מנסה לפרש את עברה, אותו היא לא חולקת עימו. דוב החייל שולח לעצמו הביתה חבילות מלאות מחברות אותן הוא ממלא בצבא, עטופות בסלוטייפ אותן פותח אביו מאחורי גבו.

נדיה היא סופרת בודדה אשר נמצאת במשבר כתיבה לאחר פרסום שבעה רומנים, ודרך דמותה פותחת עבורינו קראוס צהר אל עולמה של סופרת:

"הסיפור התקבל לפרסום במגזין ידוע. לא התקשרתי לרקדן לפני הפרסום, גם לא שלחתי לו עותק של הסיפור. הוא חי את הסיפור, ואני השתמשתי בו, הוספתי עליו כפי שמצאתי לנכון. במובן מסויים זה סוג העבודה שאני עושה, כבודו. כשקיבלתי עותק של המגזין, באמת תהיתי לרגע האם הרקדן יראה אותו ואיזו תחוזה זה יעורר בו.

אבל לא הקדשתי זמן רב מידי למחשבה על כך. ובמקום זאת התענגתי על הגאווה שעורר בי מראה עבודתי המודפסת בגופן המפורסם של המגזין. במשך זמן מה לאחר מכן לא נתקלתי ברקדן, גם לא חשבתי מה אומר אם אתקל בו. יתר על כן, אחרי שהסיפור התפרסם הפסקתי לחשוב על האמא והילדים שנשרפו למוות במכונית, כאילו העלמתי אותם בזכות הכתיבה".

העיסוק האובססיבי של הדמויות בשולחן הכתיבה הנרדף, מחזקים את מעמדו כסמל לכל מה שאנחנו רוצים לאחוז בו, רוצים שיהיה שייך לנו פיזית על מנת שנרגיש שיש לנו משהו בידיים, אשליה או הבטחה.

בפרק האחרון מספר ג'ורג' וויס, סוחר רהיטים שהפך את משימת שחזור הרהיטים בחדרו של אביו המנוח לאובססיה, את סיפורו של יוחנן בן זכאי, שעם היוודעו על חורבן בית המקדש העלה את השאלה: מהו יהודי בלי ירושלים? איך אפשר להיות יהודי בלי אומה?

וייס מגולל את הסיפור על הקמת מקדש חדש ביבנה (בֵּית גדול) שבו במקום להקריב

קורבנות לאלוהים, רק יתפללו. כאן כקוראים, אנו מקבלים רמיזה מהסופרת על פתרון שהדמויות בספר לא גילו אותו - במקום לחפש אחרי החפץ פיזית, יש להופכו מחומר לרוח, לערך.

גדולתה של קראוס היא להותיר את קוראיה עם סיפוק אדיר מהקריאה ולהגיש לנו ספר שמהדהד עוד ימים אחרי סופו, דווקא בזכות העדר אנחת הרווחה בסיומו. הדמויות בסיפור אינן מוצאות את מבוקשן כמעט תמיד, אך חוויית הקריאה גורמת לנו להנות מהדרך המייגעת שלהן. כך הופך ספר שרובו מועקה אחת גדולה, להנאה צרופה.

"בֵּית גדול" מאת ניקול קראוס. הוצאת מחברות לספרות 283 עמ'