לאן נעלמה המילה חירות?

ביקשנו לבחון את ייצוג החירות בספרות ילדים ישראלית וספרות ילדים פלסטינית, בכדי לעמוד על ההבדלים בין ספרות צעירה, שקהלה מתמודד עם שאלת החירות מדי יום, אל מול ספרות ענפה ועשירה פי כמה, שקהלה הוא בעל היסטוריה של חתירה לחירות.

הצד ההופכי של המשוואה: השיעבוד

ד"ר יעל דר מהתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב מסבירה: "המלה 'חירות' נעלמה מספרות הילדים הישראלית, בעוד שניתן היה למצוא אותה הרבה מאד לפני חמישים, ששים ושבעים שנה. בעקבות היעלמותה, נעלם כמובן גם הצד ההופכי של המשוואה - השעבוד, כלומר השאלה מאיזה שעבוד נפטרים או רוצים להיפטר.

"מבחינה היסטורית, ספרות הילדים הארץ-ישראלית בתקופת היישוב עסקה בשני סוגים עיקריים של שעבוד: מול הבריטים, להיפטר מעול כובש, ובתקופת מלחמת העולם השנייה גם מול הנאצים. רעיון ה'חירות' ו'השעבוד' היו מאד מרכזיים בהקשרים הללו".

סיפורי גבורה על מלחמה לחופש. חבורת שרה גיבורת ני"לי (עטיפת הספר)

"בעשור הראשון למדינה," היא מבארת, "ה'חירות' לבשה צורה של ריבונות, באמצעות סיפורי ילדים רבים שסיפרו סיפורי גבורה על לחימה (של ילדים לעיתים קרובות) בערבים, על עצמאות לאומית. בשנות השישים והשבעים הולכים מושגים אלה ומתמעטים בספרות הילדים הישראלית, והחל תהליך של אוניברסליזציה ופסיכולוגיזציה של המושגים הללו. כלומר, התבצע מעבר לפסים יותר נפשיים.

"כשכותבים לילדים בשנים בעשורים האחרונים, הפכו 'העבדות' ו'החירות' להיות משהו בן דורי: בעלי השררה הם ההורים ומי שרוצה חירות הם הילדים. החירות כמושג הופכת להיות בעיקר סיפור של עצמאות פרטית מההורים, על תהליך התבגרות."

מעניין לחשוב על התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהובילו לשינוי בייצוג החירות בספרות הילדים הישראלית. ניתן לשער כי רק לאחר שהחירות הפכה למציאות שאין עליה עוררין, התפנתה ספרות הילדים הישראלית לעסוק במובנים שונים של המושג. בהמשך לכך, מזהה ד"ר דר קווי דמיון בין ספרות הילדים הפלסטינית לספרות הילדים הישראלית המוקדמת.

"ספרות הילדים הפלסטינית העכשווית שנכתבת בעיקר בשטחים ובארצות ערב השכנות, עוסקת רבות ב'חירות' מן הסוג שספרות הילדים הארץ-ישראלית עסקה בו בתקופת המאבק על המדינה. תפקיד הילד הפלסטיני, כפי שהוא מופיע במקרים רבים בספרות הילדים הוא להילחם על הבית, ולא פעם, לעורר את ההורים להצטרף למאבק זה".

המאבק על החירות מתגלם באופנים שונים ומוצג דרך פרספקטיבות שונות, שאינן רק לאומיות. בדומה לתהליך שהציגה ד"ר דר, גם חוקרת ספרות הילדים סלוא עלינאת, מצביעה על שינוי בייצוג החירות בהתאמה למצב הביטחוני. תוצאותיו של מחקר בשם 'ייצוג קונפליקטים בספרות ילדים פלסטינית בגדה המערבית בין האינתיפאדה הראשונה לאוסלו', הובילו למסקנות מעניינות בהקשר זה.

"ספרות ילדים פלסטינית שונה מזו הישראלית," היא מסבירה, "וצריך להדגיש את נקודות השוני. היא התחילה מאד מאוחר יחסית לקונפליקט הלאומי בשנות השמונים של המאה העשרים. בתקופת המנדט הבריטי ובתקופות הלחימה שלאחר מכן, לא היתה יצירה מסיבית של ספרות לילדים. באינתיפאדה הראשונה ניתן היה לדבר על חירות במובן של התנגדות לכיבוש, והזדהות עם הפלסטינים כקורבנות לכיבוש הישראלי. אך לא תמיד מדובר בהתייחסות ישירה לחירות, אלא כדבר המובלע בטקסט עצמו".

ילדים פלסטינים לצד גדר ההפרדה (צילום: GettyImages)

לטענתה של עלינאת, עם הסכמי אוסלו ב-1994, חלה תמורה משמעותית בספרות הילדים הפלסטינית. "בתקופת אוסלו עוסקים יותר בבניית החברה האזרחית ומקדמים ערכים של החברה הפלסטינית באותה נקודת זמן, כשחשבו שהגיע סוף הסכסוך. פרט לקונפליקט הלאומי, שהוצנע בתקופה זו, עולים קונפליקטים אחרים: קונפליקט בין דורי, בין הדור הצעיר והמבוגר, קונפליקט תרבותי בין פלסטינים שנולדו בגדה וכאלו שהגיעו בעקבות ההסכמים, קונפליקט מעמדי ואף מגדרי.

"הצגת הקונפליקטים בספרות הילדים הפלסטינית," היא מוסיפה, "מבקשת גם לעורר ביקורת, ולכן, החירות בעתות רגיעה היתה משויכת לאזרחים ולחברה הפנימית ולא כהתנגדות לחייל הישראלי, לדוגמא. בתקופת אוסלו היה יותר מקום להתייחס לקונפליקט התרבותי, המעמדי והמגדרי, מכיוון שהיתה תחושה שהחירות הלאומית בפתח. ספרות ילדים היוותה מקום שבו הסופרים ייצגו את המציאות ושיקפו את הערכים של החברה ואת המאבק לחירות בתחומים שונים".

ניקיונות פסח, זמן טוב להרהורים

הסופרת תמר ורטה-זהבי, עוסקת בכתיבתה הספרותית בסוגיית החירות ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנה שעברה השיקה סדרת ביוגרפיות לבני נוער על לוחמי חירות (עם עובד), כאשר הספר הראשון עסק במרטין לותר קינג ועוד עתידים לראות אור ספרים על מהטמה גנדי וואנגארי מאתאי. במה שנדמה כאלטרנטיבה להתייחסות החד צדדית של ספרות הילדים הישראלית למושג החירות, ורטה-זהבי מתרחקת מן הקונפליקטים הלאומיים שלנו ובוחרת דווקא בהיסטוריה העולמית כדי לדבר על חירות בשנת 2011.

"ניקיונות פסח מספקים מרחב להרהורים," מספרת ורטה-זהבי, "אז חשבתי שבז'אנר הביוגרפי בספרות הישראלית לילדים ולנוער, ייצוג החרות נמצא במרחב הציוני שהוא אתנוצנטרי ורווי מלחמות. וגם בשעות אלו, כשאני מנקה את הבית לכבוד חג הפסח ובמטבח מתעופפים פירורי חמץ מארון מלוכלך אל ארון שזה עתה ניקיתי, אני חושבת לעצמי: את העיקרון הזה לוחמי החרות כבר מזמן הבינו. קבוצה אחת אינה יכולה ליהנות מחרות אמיתית בשעה שקבוצה אחרת מדוכאת".

על הרלוונטיות של סיפוריה, הרחוקים מהספרות של שנות החמישים והשישים, היא טוענת כי "בשונה מ'שרה גבורת ניל"י', 'הצנחנית שלא שבה', 'צוללים קדימה' (הביוגרפיות הסוחפות מאת ד. עומר שעליהן גדלתי), לוחמי החופש שעליהם אני כותבת, אינם מסתפקים במאבק נקודתי למען קבוצת ההתייחסות שלהם. הם נאבקים למען חרות וצדק לאנושות כולה ומכאן נובעת הרלוונטיות שלהם גם לחברה שלנו. הומאנית ופחות מיליטנטית.

כתיבת סיפורי חיים אלו ובעקבותיהם המפגשים עם בני הנוער, מהווים עבורי דרך לומר לנו, לבני ישראל שהיו עבדים במצרים ולמודי סבל בגולה, חירות מדיכוי אינה מתן חרות לדיכוי זולתך. חרות מדיכוי פירושה עזרה למימוש חירותו של הזולת".

נדמה כי לא ניתן לנתק כיום את השיח על החירות מהמפגש עם הקוראים. כשעוסקים בחירות, יש צורך גדול יותר מבעבר לעמוד על פניה השונים, במיוחד לאחר קריאה בספר. "פעם בשבוע," מספרת ורטה-זהבי, "אני נפגשת עם בני נוער ומספרת להם על חיו ומשנתו של מרטין לותר קינג (שאותה שאב בעיקר ממהטמה גנדי). השיחה מתחילה אי שם במדינות הדרום של ארה"ב ותוך זמן קצר עוברת לאזורנו - לסלקציה במועדונים, לפליטים מסודן, ליחסי יהודים-פלסטינים, לגרוש משפחות של מהגרי עבודה ואפילו לתנאי הגידול האכזריים של התרנגולות והבקר.

"וראה זה פלא  הדיון בנושאים "נפיצים" אלו אינו מתלהם ואינו רווי גזנופוביה. אעיז ואומר שבדיון מתגלים גילויי חמלה ואמפטיה לאלו שהחירות נשללה מהם. תחת הרושם של גילויי הגזענות הקשים שעברו האפרו-אמריקאים בתקופתו של קינג, ולפניה ותחת הרושם של דרכי המאבק הלא אלים שהצליח, מגלים (ולו רק לשעה אחת) הנערים והנערות שניתן להתייחס למציאות שלנו בדרך יותר הומאנית".

ספרות הילדים היא גורם מתרבת בעל חשיבות עצומה. וספרות הילדים הישראלית,

שהיא ותיקה ומגוונת יותר מזו הפלסטינית, "מתרפקת" כיום על העבר וחוזרת לימי קום המדינה ולמלחמות כנגד השעבוד או שאינה עוסקת כלל בחירות. מדוע אם כן החירות הודרה מספרות הילדים הישראלית, ללא התייחסות למצבם של הפלסטינים?

לטענתה של ד"ר יעל דר, שורש הבעיה הוא בחוסר פרגון. "בספרות שאנו כותבים לילדינו הקטנים," היא מסבירה, ,"איננו מפרגנים חירות, או מאבק על חירות, למישהו אחר. אם כותבים על חירות, כותבים על חירות עצמית, של הפרט או החברה בה אנו חיים. כיום המלה 'חירות' היא מלה פומפוזית, מעין אידיאל נשגב שילדים אינם מבינים למעשה את פשרו. אנחנו מעדיפים להשאיר את ה'חירות' במקום המטושטש ולא לחשוב עליה לעומק, אולי כדי שלא לראות, שהמשוואה 'עול כובש' ו'עם הנלחם על חירותו' התהפכה בינתיים".