כשר, אבל מסריח

קולנוע: באיחור קל של שלוש שנים

מפיצי הסרטים בישראל, אני מפנה אתכם למדור המחשבים של ynet - תוכלו לקבל שם קצת חומר רקע על טורנט, אימייל, ראפידשר ועוד. במידה רבה אינפורמציה שימושית זו חשובה לכם יותר מאשר זו שאנחנו מספקים עבורכם כאן במדור התרבות. העניין הוא כזה: חלק משמעותי של חובבי הקולנוע כבר מכירים את כל תוכנות שיתוף הקבצים למיניהם, וכשהם קוראים בערוץ הקולנוע על סרט חדש שיוצא לאקרנים בארצות הברית וקורץ להם כך או אחרת, הם ישר פותחים במעקב אחריו. מרדף אחר קובץ להורדה שיאפשר להם ליהנות ממנו מוקדם ככל האפשר.

"על אלוהים ואנשים". העותקים שכבו במחסנים

קחו לדוגמה את "על אלוהים ואנשים" של קסבייה בובואה, שזכה בפרס הגרנד פרי של פסטיבל קאן אשתקד והופץ בצרפת ובאירופה כולה החל מספטמבר 2010. הוא הגיע אלינו בזמן, אבל העותקים שכבו איפשהו במחסנים עד שמישהו החליט לשחררם להקרנות. ומה תגידו על טרילוגיית המילניום השבדית, שהושלמה כולה ב-2009. שני הפרקים הראשונים הוקרנו במהלך השנה שעברה, והאחרון שביניהם - "הנערה שבעטה בקן הצרעות" - יצא רק לאחרונה. הלו?! אוטוטו דיוויד פינצ'ר מסיים את צילומי הגרסה המעודכנת שלו לספרי המתח של סטיג לארסון

"הדרך". בציר 2009

מוזיקה: 259 שקל ל"Hurts"?!

אוהבי המוזיקה בישראל יודעים לדקלם בעל פה את כל נימוקי המפיקים הגדולים מדוע קשה לקבל מופע חו"ל לוהט בזמן אמת: החל מסיבות ה"מדינה קטנה ומוקפת אויבים" שלא מאפשרות סיבוב הופעות מקומי משתלם וכלה בביטוח המטען השערורייתי.

ועדיין, נדמה לפעמים שמחירי הכרטיסים למופעי חו"ל גובלים בשערורייה. נניח כאן למופעי האצטדיונים וההיכלים (בשנה שעברה יצא קצפו של אור ברנע על המופע של רוד סטיוארט, שמחירי הכרטיסים אליו החלו ב-550 שקלים, כשהתמורה היתה תקלות סאונד חמורות). נניח לדיפ פרפל, שהמחירים להופעתם בקיסריה נעים בין 360 ל-810 שקלים ואפילו לאנריקה איגלסיאס, שהכרטיסים להופעתו נעים בסכום המסחרר שבין 250 לאלף שקלים.

דיפ פרפל. 360 שקל במינימום (צילום: לורי שטטמאור)

כל אלה מתגמדים כשרואים כמה עולה כרטיס למופע של הצמד "Hurts" ב-17 במאי ברדינג 3. איזו סיבה שבעולם יש לדרוש על כרטיס 259 שקלים? מדובר בהרכב שהוציא אלבום אחד ויחיד בשנה שעברה. ובינינו, מלבד "Wonderful Life", כמה להיטים שלהם אתם יכולים לפזם? בכסף הזה היינו מצפים לקבל את איימי וויינהאוס בדילוג קליל מהופעה ביוון, לא פחות.

ספרים: סוחר עשיר, סופר עני

בעבר, סופר היה איש חכם. אדם בעל מצח גבוה, שיעור קומה, אמרות שפר וערך מוסף תרבותי שנישא מתוך כתביו. היום סופר הוא אדם עני. ויש אומרים אפילו משוגע: ללכת מראש על מקצוע הכתיבה? לעשות מתוך בחירה את מה שאתה אוהב? לדעת שכנראה לעולם לא תוכל לסיים את החודש, תצטרך לעבוד בעבודות משלימות הכנסה, ותמיד תתנחם בכך שהרוח היא מה שחשוב?

בצרפת, כך כבר למדנו, הדברים נראים אחרת וחוק הסופרים מגן עליהם מפני מחירי רצפה, תמלוגים בלתי הוגנים, וחוסך מהם את התענוג של להיות מקרי סעד. וכאן? כמובן שיש את יוזמת ניצן הורביץ, מאמציו של קניוק ושיתוף הפעולה עם לימור לבנת. אבל בפועל, אולי כמו נושא מערכת החינוך, שום דבר לא זז באמת, וכל ניסיון כן מתגלגל על הרצפה אחרי שנתקל במקל כזה או אחר בגלגליו. אולי כי הסופרים הוותיקים עייפים. אולי כי הסופרים המצליחים נשענים על הצלחתם ולא מוכנים להירתם למאבק אמיתי. אולי כי רשתות הספרים מצליחות להביא את כתבי המקור והתרגום לכדי מחירי שוק ופחות, כך שלהוצאות הספרים ולסופרים עצמם לא נשאר יותר מדי בכיס, בסוף היום.

יורם קניוק. שום דבר לא זז (צילום: עופר עמרם)

כעקרון זה כשר. ספר נמכר ב-25 שקלים, והסופר מקבל מזה דמי כיס: בערך ארבעה שקלים. וזה המצב. כבר התרגלנו לעולם המבצעים, חיי הקופונים, וקשה לנו להיכנס לחנות, כל חנות, ולבצע עסקה ללא הנחה משתלמת. התרגלנו גם לחנויות ספרים בגודל מגרשי כדורסל, מבצעים שמקדמים הוצאות ספציפיות, חיבור בין אינטרסים שיווקיים לשבירת יכולת הבחירה, וליותר מדי ספרים שיוצאים, בבת אחת, מודפסים על נייר דק ועוברים לעיתים הגהה סבירה בלבד וזה כשר כי זה לגיטימי.

מראש רבים כבר לא מצפים שספרות תהיה שוות ערך למילה תרבות, ומתלבטים תחת אורות הניאון המעוצבים, איזה ספר ישלים להם את המבצע, ולא איזה ספר קריאתו תשנה אולי משהו בתפיסת עולמם. יש כאן שופרסל של ספרים, ומישהו צריך להרוויח. אלו לא הסופרים שעמלו על כתבם, ואולי גם לא הוצאות הספרים שנחנקות מהחבל שנהדק על צווארן על מנת להניח את הספרים שבחרו, על שולחנות התצוגה המובילים.

ולכן פרויקטים אנושיים ואישיים של כתיבה, שצריכים היו אולי לפתוח מול קוראים עולם חדש ונסתר, נמדדים בתמלוגים של שקלים בודדים.

טלוויזיה: נתראה בפרסומות

אין מה לעשות. כוכבי טלוויזיה הם הכוכבים הגדולים של ימינו, ובאופן טבעי ומובן, אותם פרצופים מככבים על המסך לא רק בתוכניותיהם אלא גם בהפסקות הפרסומות. את ארז טל ועלמה זק אנחנו פוגשים בפרסומות לבנק, כך גם את אסי כהן ודביר בנדק, צביקה הדר מפציע בפרסומות לסופרמרקט, אלי ומריאנו מבלים לא מעט שעות מסך בסניפי הדואר ומנחה מדורת השבט "ארץ נהדרת", איל קיציס, מוכר לנו שיחות לחו"ל.

לפני שנים רבות חוקק חוק הרשות השנייה האוסר על שידור פרסומות בכיכובם של משתתפי התוכניות, בזמן שידור תוכניותיהם שלהם. אבל החוק הכשר, לא כולל שידור פרסומות של אותם כוכבים, כאשר הם נותנים רק את קולם ולא את פרצופם לאילי המסחר.

טל וקושניר. מנחים בין הפרסומות (צילום: יוני המנחם, רועי ברקוביץ')

התוצאה הסופית היא שנוכל, אם רק נרצה, לשמוע את הכוכבים שלנו מפרסמים מוצרים בקולותיהם המזוהים כל כך, גם בזמן תוכניותיהם. כך שכוונת הרשות השנייה בחקיקתה, למעשה, לא בוצעה עד סופה. מיותר לציין כי קולותיהם של אותם אנשים שהזכרנו קודם, וגם אחרים מפורסמים לא פחות, משובצים בתוכניות.

קחו לדוגמה את ארז טל, שפניו לא נראים על המסך כאשר הוא פונה אל דיירי "האח הגדול" ("שימו אותנו ברמקולים"); צביקה הדר שעושה מה שמכונה "Voice Over" לתוכניות האודישנים של "כוכב נולד" או אבי קושניר שמלווה בקולו חלק מקטעי הווידאו המצולמים ב"רוקדים עם כוכבים". דקות אחר כך, למרבה הפלא, אנחנו נתקלים באלה ובאחרים מקריינים בהפסקת הפרסומות. כשר כבר אמרנו, בכל זאת - יש חוק שמיושם בקפידה, אבל מסריח לכל דבר.

בהכנת הכתבה השתתפו אמיר בוגן, אילת יגיל ועמית קוטלר