סוג ב' היינו, וזה לא נשתנה

חג הפסח הוא חג של אלוהים ושל הגברים. הוא מבטא יותר מכל חג את נצחון שלטון הגברים, בשם האלוהים, על נשים ועל שירותיהן. הסמלים הכרוכים בו מייצגים את הסדר החברתי הראוי: "אבי המשפחה" בראש השולחן, הוא עורך הסדר וכל בני המשפחה קוראים בהגדה, מהללים ומשבחים את מעשי הנסים והנפלאות של אלוהים, גבר שגברים, שהציל את בני ישראל מעבדות במצרים והוציאם לחירות והביאם לארץ הבחירה.

בקריאת ההגדה כולנו מספרים על ארבעה בנים, ועל רבנים המספרים את סיפורי יציאת מצרים, ובכל סיפור יציאת מצרים לא תימצא אשה אחת לרפואה. ההגדה מדגישה כי אלוהים הרבה את זרעו של אברהם, אבי האומה, ונתן את הארץ לבניו ובני בניו. ובנות - לא קיימות, הן לא יורשות את הארץ ואף אינן ראויות להיזכר כלל בכל ליל הסדר. ואת כל זה אנחנו קוראות ומקריאות לבנותינו ולבנינו כדי שיידעו מדור לדור מהו סדר הדברים בעולם: נשים מנקות ומבשלות (ברוב המשפחות) והגברים מנהלים את טקס ליל הסדר. הגברים מובילים והנשים מריעות.

אולי תאמרו: זהו חג המלכד את כולנו, מביא את כל בני המשפחה לאירוע חגיגי ומרגש, הוא מדגיש את מרכזיותה של המשפחה, הוא מדגיש את הניצחון הקולקטיבי של העם היהודי, ומפאר את החירות והשחרור משעבוד. כדאי לזכור שדיכוי, ניצול ושעבוד נשים עדיין כאן, אלא שכעת הוא מתרחש בחסות המדינה החילונית והדמוקרטית. היא זו שנתנה לממסד הרבני את הכוח לשלוט בחיי נשים. היא זו שמאפשרת את השעבוד של נשים לגברים, בעזרת הזרוע הדתית החזקה והנטויה שלה. היא זו שמגבילה, באמצעות בתי הדין הרבניים, את זכות הנשים להחליט על יציאה לחירות מהמסגרת המשפחתית (כ-80% מהנשים בישראל מתחתנות ברבנות).

ארגונים המתקיימים בחסות המדינה, כמו אגד, מאפשרים לגברים, בצו המנהיגות הדתית-פנאטית להשפיל ולבזות נשים יום-יום, שעה-שעה, בתחבורה הציבורית, ולהרחיקן לירכתי האוטובוסים. בתי ספר הממומנים בידי המדינה ובכספי כולנו, משפילים ומבזים בנות חרדיות ספרדיות ומרחיקים אותן ממערכת החינוך החרדית-אשכנזית.

הרשות השופטת במדינה הדמוקרטית מספקת את התמיכה לכל אלו - להפרדה ולדיכוי במשפחה, בבתי הספר, בתחבורה הציבורית ובמקומות ציבוריים (בכותל למשל). בארה"ב היו המאבק נגד ההפרדה בתחבורה הציבורית ובבתי הספר, סמלים מרכזיים בשחרור השחורים, אך אצלנו מתקבלים הדיכוי וההשפלה של נשים כמציאות שאפשר לחיות איתה, כי זה לא קשור "אלינו", הנאורים החילונים. מאבקים עושים נגד רעלות - כי שעבוד האישה הוא רק אצלם, ה"פרימיטיבים", ה"פנאטים", ה"שחורים" ה"מוסלמים".

חופש הביטוי גובר על חופש הדיכוי

דיכוי, ביזוי וניצול בנות ונשים בחברה החילונית המערבית מתוחכם ומסוכן לא פחות, כי הוא סמוי, כי הוא נהנה מחסות השיח הליברלי המזויף ומחסות שלטון החוק. במציאות השקרית של "שחרור האשה", נשים משועבדות לתכתיבי היופי והמיניות שאותם מייצרים גברים לצורך העצמתם הכלכלית והמינית. הזנות והפורנוגרפיה, מעשה ידי השלטון הגברי משחר ההיסטוריה (מימי "רחב הזונה") ועד ימינו, מעצבים את הזהות הנשית הקולקטיבית כשפחת מין, הנהנית מאלימות מינית, להנאתם של גברים, מעוגנים במערכת הפטריארכאלית ללא עוררין.

מדינת ישראל היא מעצמת-על ו"מופת" לניצחון הגברים ולשעבוד המיני של הנשים. בית המשפט, בחסות השופטים הנאורים ברק ודורנר, קבעו כי חופש הביטוי הפורנוגרפי גובר על חופש הדיכוי וכבוד האדם של נשים. האלימות המינית הגוברת נגד נשים וילדות היא התוצאה של פשעי עולם הפורנוגרפיה, שאיתו עשה בית המשפט העליון יד אחת. וקשר קטלני זה מוסתר מאיתנו בדבקות על-ידי התקשורת, כזרוע התעמולתית של שלטון הגברים.

אנחנו, הנשים החילוניות וה"מהוגנות", רואות את השעבוד של האחרות, אך מעדיפות לחשוב שהדברים לא קשורים אלינו. הם רחוקים מאיתנו. אנחנו מוגנות. אנחנו בוחרות בטוב ובחופש והבעיה היא "שלהן". הן מדוכאות, מנוצלות ומושפלות. ההרחקה והמידור הללו מעוורים את עינינו מלראות את השעבוד, ההשפלה והניצול "שלנו": בכניעה לתכתיבי יופי והתנהגות מדכאים, בניצול המיני, באלימות, בכפיית הקשר הזוגי ועוד. שחרור האשה יבוא כאשר נצליח להכיר בקשר בין כל סוגי הניצול והדיכוי של נשים ונפעל נגדם במשותף, דתיות וחילונית, יהודיות ומוסלמיות, "זונות" ו"מהוגנות". 

פרופ' אסתר הרצוג, ראש התוכנית לאנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל , מרכזת פרלמנט נשים