המשימה של אור: המלחמה בריבית על האשראי
אחרי שהכין רשימה מסודרת ועקב אחרי ההוצאות בדקדוק, גילה אור כי הוא מוציא בכל חודש יותר מ-700 שקל רק על הריבית של כרטיסי האשראי. הגיע הזמן לעשות מעשה חד וחותך. פרק שלישי בסדרה
היום הראשון בכיתה א', הנשיקה הראשונה, השחרור מהצבא – יש רגעים בחיים שלא שוכחים. אחד מאותם זיכרונות מרגשים, הוא היום שבו קיבלתי את כרטיס האשראי הראשון שלי, אי שם בסביבות גיל 17. היום שבו בזכות כרטיס אחד נוצץ, הפכתי פתאום לאדם מבוגר.
המשימות הקודמות של אור:
- להפסיק לקנות ולצאת מהחובות
- ללמוד איך מנהלים תקציב משק בית
- בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
זה לא נעצר שם, כמובן. אני זוכר היטב גם את היום שבו קיבלתי את כרטיס האשראי השני שלי. הוא כבר היה כרטיס מוזהב. מאותו רגע לא הייתי רק אדם מבוגר – הייתי איש עשיר, אחד כזה שיש לו כרטיס מוזהב בארנק. אמנם המשכורת שלי באותה תקופה סיפרה סיפור אחר לגמרי, אבל הכרטיס? הכרטיס קירב אותי למעמדו של ביל גייטס.
מתגלגל - כמו באמריקה
הכרטיס השלישי כבר היווה נקודת ציון מיוחדת – סוף סוף כרטיס עם אשראי מתגלגל, כמו באמריקה. שנים הייתי משתמש בכרטיסי האשראי ה"רגילים", ונאלץ לשלם כל חודש את החשבון, או לכל היותר לחלק קניות לתשלומים. וכל אותן שנים, הייתי מסתכל בערגה על כרטיסי האשראי בתוכניות הטלוויזיה האמריקאיות – כרטיסים שצוברים את סכומי הקניה, וצוברים, וצוברים, ובכל חודש אפשר להחליט כמה מתחשק לשלם. החודש יש לי רק 1,000 שקל לשלם? אז אני אשלם 1,000 שקל. כלומר, אני אקנה ב-3,000 שקל. אבל אשלם רק 1,000.
וכך אחרי שנים של המתנה, סוף סוף קיבלנו לפה את אמריקה. שמות המותג מגוונים – "אקטיב", "more", "מולטי" – בשורה התחתונה העיקרון זהה – מחליטים בכל חודש כמה לשלם, וכל שאר החוב שנצבר "מתגלגל" אל החודשים הבאים.
וכך, עם אוסף כרטיסי האשראי שלי, התחלתי לחיות את החיים הטובים. דווקא לא הייתי פזרן גדול (או כך לפחות אהבתי לחשוב) – אבל מה שצריך לקנות, קונים. והאשראי נצבר, ומתגלגל, ונצבר, ומתגלגל. אמריקה.
את הבעיה המיידית של השיטה הזאת אפשר להבין בקלות – צוברים וצוברים, עד שבוקר אחד מתעוררים עם חובות אשראי של אלפי, ואפילו עשרות אלפי שקלים. אבל יש עוד בעיה ש"מסתתרת" בשיטה הזאת – הריביות על האשראי.
את מי מעניינת הריבית?
מושג ה"ריבית" לא זר לאף אחד. ידעתי תמיד שיש ריביות על תשלומים, ידעתי גם שיש ריביות על האשראי המתגלגל המשוכלל הזה. אלא שמדובר במשהו רחוק, מאוד לא ברור, עם כל מיני מספרים ואחוזים שלא אמרו לי כלום. יש "ריבית נומינלית שנתית", ויש "ריבית מתואמת שנתית". מה זה אומר? מה ההבדל בין שתיהן? ולמה החישוב הוא שנתי אם אני משלם את הריבית כל חודש? מי יודע לחשב את זה בכלל?
אותי בעיקר הטרידה עובדה אחת – בחלק מהכרטיסים, לא כתוב בשום מקום "סכום הריבית שתשלם החודש הוא X שקלים". במקום זה, הריבית פשוט מתווספת לסכום המתגלגל שצבור במסגרת האשראי. ככה פתאום, אחת לחודש.
קודם הסכום הצבור שלך עמד על 9,535 שקל, ובתחילת החודש הסכום עומד על 9,646 שקל.
רק כשסוף סוף טרחתי להתקשר ולברר את פשר ההפרש, גיליתי את התשובה – זו הריבית. ההיא הנומינלית, או התעריפית, או משהו אחר עם אחוזים. בשורה התחתונה, זה לא סתם מושג כלכלי תיאורטי – זה משהו שמתורגם לכסף אמיתי שאני מאבד כל חודש.
החלק המעניין באמת, הגיע כשישבנו לסכם את כל הריביות שאנחנו משלמים בכל חודש – על כרטיסי האשראי (בעיקר), ועל המינוסים בבנק. הסכום הפתיע אותנו מאוד. קרוב ל-700 שקל. כל חודש. ינואר, פברואר, מרץ – 700 שקל על ריביות, וריביות בלבד. וזה אפילו בלי לספור את העמלות של הבנקים, דמי השימוש של הכרטיסים השונים, וכו'. רק ריביות.
חשוב לי להדגיש – אין פה, בראייתי, איזו "מזימה" של חברת האשראי. הם לא באמת מסתירים משהו, טכנית הכל היה ידוע לי כשחתמתי על כל ההסכמים. אפשר להתווכח על מידת הגילוי של הדברים, אפשר לבקש יותר שקיפות – אבל בשורה התחתונה, אני מאשים קודם כל את עצמי. על שלא בדקתי, על שהתעלמתי ממשהו שידעתי שקורה, עד שזה היה מאוחר מידי – כלומר עד שצברתי חובות אינסופיים, שמובילים אותי לתשלום של מאות שקלים בחודש על ריביות. ולא מדובר על השוק האפור חלילה – "בסך הכל" כרטיסי אשראי.
גם אלו שלא משתמשים ב"אשראי מתגלגל" אלא "רק" בתשלומים, נמצאים בדרך כלל בצרה דומה. גם התשלומים מצטברים, גם עליהם יש ריבית, ולא פחות חשוב – קשה מאוד לעקוב אחרי ההוצאה החודשית "האמיתית", כשכל חודש משלמים אלפי שקלים על מוצרים שקנינו לפני חצי שנה.
מעכשיו - רק מזומן
הצעד הבא שלנו, אם כך, במסגרת החיים הכלכליים החדשים – הפסקנו לחלוטין להשתמש בכרטיסי האשראי. טוב, לא לחלוטין – יש עדיין גופים שלא מאפשרים לשלם עם אף אמצעי תשלום אחר, לכן נאלצנו להשאיר כמה תשלומים קבועים שיורדים מהכרטיס. אבל מעבר לאלו – החלטנו לא לקנות יותר כלום בכרטיסי אשראי. לא בסופר, לא בחנות הספרים ולא בחדר הכושר. מעכשיו, כל תשלום שאנחנו עושים, הוא או במזומן או ישירות מחשבון הבנק.
כרטיסי האשראי הם מעכשיו חובות שאנחנו צריכים לשלם, הלוואות שיש לפרוע – וזה הכל. כמו הלוואה מהבנק, כמו משכנתא ישנה – הכרטיסים כמעט ולא קיימים מבחינתנו, ואנחנו רק מזרימים לתוכם כספים כדי לסגור לאט לאט את החובות שהצטברו.
ברור לי שזה נשמע קיצוני לחלק מהאנשים. תאמינו לי, אני מבין. מדובר כאמור במישהו שהגיע לגיל 30 כשבארנקו 3 כרטיסי אשראי שונים (וכמעט רביעי, כשבסופר הציעו מבצעים נהדרים). אני יודע כמה הכרטיסים האלו נוצצים, אני יודע איך המסגרת הזו, שכל הזמן גדלה, יכולה לפתות. במיוחד כשיש מצוקה אמיתית, הפיתוי לפתור את הבעיות עם המסגרת הזו, שרק מחכה לך, הוא גדול.
אבל התוצאה פשוט לא משתלמת מבחינתי. אני לא מוכן יותר לשלם ריביות של מאות שקלים בחודש. אני לא מוכן יותר לקנות כל שבוע בסופר ב-100 שקלים יותר ממה שתכננתי, כי ממילא הכרטיס משלם. מעכשיו, או שיש לי כסף – כסף אמיתי, חי, שיצא הרגע מהבנק – או שאין לי איך לקנות.
זה נשמע אולי מיושן, אבל זה נכון – כשיש כסף מזומן ביד, כזה שאפשר לראות ולהרגיש אותו, פתאום מתחילים להרגיש איך הוא יוצא ועל מה. פתאום הכסף – שווה יותר. וכך, אל רשימת הזיכרונות המרגשים שלי התווסף עוד אחד: היום שבו הפסקתי להשתמש בכרטיסי אשראי.
הכותב הוא איש תקשורת בשנות ה-30 לחייו, שהחליט בוקר אחד להתחיל לדאוג לעתידו הכלכלי
לפנייה לכתב/ת 
