עוקץ החמץ: החמירו - והפסידו רכוש רב

האירוע הלא צפוי והספק-משעשע ספק-מסתכל, הפך בימי חול-המועד לשיחת היום ברחוב החרדי, וגרם גם לתובנה אחת מרגיעה: מכירת החמץ היא עסק רציני, ובטח שלא "פיקציה".

מתנה יקרה

בתחילה זה נראה היה כעוד תרגיל הלכתי-משפטי ידוע מראש: הערבי "קונה" את מוצרי החמץ, כדי

שלא יישארו ברשות היהודים בפסח, ולאחר החג מבטל את העסקה ומחזיר את המוצרים לבעליהם המקוריים. אלא שרב קהילת "משכנות יעקב" בשכונת רמת שלמה בירושלים, שמחה רבינוביץ', פסק כי הדבר נראה כ"עבודה בעיניים", ולכן עדיף להעניק את החמץ לגוי במתנה, ולאחר החג לקבלה ממנו בחזרה.

בראשית השבוע, לאחר דרשת "שבת הגדול" שבה אמר הרב את הדברים, ריכזו כל בני הקהילה את החמץ שברשותם במחסן אחד שהוקצה לצורך כך, ומסרו את תכולתו לאדם ערבי. במחסן היו בעיקר משקאות חריפים יקרי ערך, וגם עגלת תינוק שבעליה לא הספיקו לנקותה מחמץ לפני החג, ופריטים נוספים.

לא ברור אם מקבל ה"מתנה" "הקטין ראש" או שפשוט לא הבין את הקטע, אבל ביום שני השבוע, שעות ספורות לפני ליל הסדר, הגיע "מקבל המתנה" באופן מפתיע לשכונה החרדית, רוקן את המחסן המשותף, העמיס את התכולה על רכבו - ונסע מהמקום. הכל לנגד עיניהם ההמומות של תושבי השכונה, שראו כיצד הם מאבדים את הרכוש היקר מבלי שיוכלו לעשות דבר.

הפסד - לשם מצווה

המקרה העמיד את בני הקהילה במצב של חוסר אונים: אם הייתה זו "מכירת חמץ" ולא מתנה, הרי שהנוכרי

שמימש את זכותו על החמץ, היה חייב לשלם עליו בצאת החג. אך מכיוון שבהוראת הרב הם העניקו את המוצרים ללא תמורה, אין הם יכולים כעת לערער על כך שהערבי לקח אותם אליו. כל טענה שלהם כלפיו בעניין הזה, תוכיח רטרואקטיבית כי המתנה ניתנה רק מן השפה אל החוץ, ומבלי כוונה אמיתית שהחמץ יועבר לרשותו. המשמעות ההלכתית במקרה זה, היא כי הם החזיקו במוצרי החמץ גם בימי החג, ועברו על איסור "בל יימצא".

שלושה ימים אחרי, כבר משלימים בקהילת "משכנות יעקב" עם האובדן, ומתנחמים בכך שהמצרכים היקרים לא הופסדו לחינם, אלא לשם מצווה.