זה לא רק יוטה ג'אז שנשארה בלי ג'רי סלואן

בגיל 26 מרוויח הרכז דרון וויליאמס 15 מיליון דולר בעונה. אחרי התפטרותו של ג'רי סלואן, שאימן ביוטה ג'אז 23 עונות רצופות - יותר מכל מאמן פעיל אחר בליגות הבכירות של הספורט האמריקאי - הנה מה שאמר המולטי־מיליונר הצעיר על הקואץ' לשעבר: "הלוואי שהיתה לנו מערכת יחסים טובה יותר. אני חושב שאנחנו דומים מאוד, ולכן היו לנו הרבה התנגשויות. כשהדברים לא עובדים, שנינו נעשים עקשנים. שילמנו על זה במערכת היחסים שלנו".

תקציר אירועים זריז: יוטה נכנעה בבית לשיקגו. זה היה הפסד עשירי ב־14 משחקים, ועל פי עדויות רבות, במחצית היו הרכז בן ה־26 והמאמן בן ה־69 קרובים להרים יד זה על זה. אחרי המשחק הסתגר סלואן במשרדי הקבוצה עם בכירי המועדון. למחרת הוא התפטר, ועוזרו הנאמן פיל ג'ונסון הלך איתו.

קארל מאלון, גדול שחקני יוטה בכל הזמנים, התראיין וטען ש: "ג'רי לא היה קם ועוזב באמצע עונה בשום מקרה, ואם יש מישהו בעולם הזה שאני מכיר מצוין, זה הוא. קרה שם משהו מאוד חריג". וויליאמס, שאליו הופנו כל העיניים, הכחיש כל קשר לעניין. אבל תקראו שוב את הדברים שאמר: אם הבחור הזה מייצג את השחקנים הדומיננטיים וסלואן את המאמנים המובילים, הרי שבעידן הזה מרגישים הכוכבים שהם שווי כוחות למאמנים, אם לא יותר מזה. והקטע העצוב הוא שלפעמים הם אפילו לא מאבחנים נכון עד כמה חזק המעמד שלהם.

"למי להביא עם ביצה?"

איך זה שמאמן אחד מעז

בעולמם של מאמני ה־my way or the highway, שסלואן היה הנציג הבכיר שלהם במשך שנים, מערכת יחסים בין שחקן למאמן היא בכלל לא נושא לדיון. יש מאמן ויש שחקן, יש מי שנותן הוראות ויש מי שמבצע. אבל דרון וויליאמס, שהִרבה לבקר את המאמן ואת סגנון המשחק שלו במהלך שש העונות המשותפות שלהם, דיבר בדיוק במובנים של מערכת יחסים. להקשיב, להתייעץ. מבחינתו היה עדיף שהוא וסלואן יחליטו ביחד על התרגיל הבא, ישנו קונספציה כשיצוצו קשיים, יכנסו ישיבות קבינט ויחשבו יחד מה עושים. מה שהיה טוב במשך שנים לג'ון סטוקטון ולמאלון, שתחת סלואן היו לשניים מגדולי השחקנים בכל הזמנים, לא מספיק טוב לאחד הרכזים הטובים ביותר באן.בי.איי של היום.

בדבר אחד אין ספק: ב־2011 רצוי שמאמן יחשוב פעמיים לפני שהוא מחלק הוראות לשחקן בכיר. באימון האחרון שלפני סדרת הגמר האחרונה בין יוטה לשיקגו של מייקל ג'ורדן, מסוג הרגעים שמגיעים רק פעם בחיים המקצועיים וגם זה אם יש לך מזל פנומנלי, סלואן מצא זמן להרים קול על כמה שחקנים בעוון

 אי־תחיבת הגופיות למכנסיים. זה קרה לפני 13 שנים; מאמן שיעשה את זה היום מסתכן בשביתה איטלקית או בפתיחת חזית. ואם יתפתח מזה קרב שחקן־נגד־מאמן על ליבה של ההנהלה, רוב הסיכויים שדווקא המאמן יעלה על הכביש המהיר הביתה.

מה לעשות, לדרון וויליאמס נשבר הזין מהפיק אנד רול הנצחי של ג'רי סלואן. הוא, השחקן, רצה לנסות כיוונים חדשים. ב־2011 גם זה קורה. סלואן מצידו איבד אנרגיות, וחש שהוא מתקשה להתמודד עם צעירים שלא מתאמנים בקצב שבו הם מדברים. הוא נתקף דכדוך, ואז הוא הלך. בכינוס הפרישה שלו, עם דמעות בעיניים, הוא נראה בדיוק כפי גילו. הפערים בין בני הכמעט 70 לחברי שכבת גיל ה־20 ומשהו מעולם לא בלטו כל כך.

כן בהחלט, דברים השתנו. שחקנים בכירים מעיזים להפעיל מהלכים וקשרים, להביע דעות ולהתאגד מול מאמן כזה או אחר שלא מוצא חן בעיניהם. יש להם מיליונים, יש להם אתרי אינטרנט אישיים, יש להם גדודי מעריצים. כל מה שמקיף אותם הוא הרבה יותר גדול, נוצץ ומהדהד מאשר לפני 10 ו־20 שנה. הם מעדיפים להיות ביזנסמנים בשווקים הגדולים מאשר לשחק במשך עשור שלם אצל מאמנים נוקשים שאין להם בעיה עם זה שיוטה או סן אנטוניו הן קבוצות אפורות שמשחקות בערים אפורות, ומעניין אותם רק שכדורסלנים יעשו מה שכדורסלנים אמורים לעשות: למלא את הנחיות המאמן.

כל זה מבוסס על סיפור אמיתי לגמרי, ובעצם כמה סיפורים: אחד הדברים הראשונים שעשה כרמלו אנתוני אחרי שעזב את קולורדו והגיע לניו יורק היה לחתום על הסכם עם רשת טלוויזיה שתשדר סדרת ריאליטי על תהליך ההתאקלמות של אשתו ושלו בעיר הגדולה. קווין גארנט לא היה יכול להישאר יום נוסף במינסוטה פינת סוף היקום והצטרף לבוסטון. דרון וויליאמס עזב את יוטה זמן קצר אחרי ההתפטרות של סלואן, כי יש לו שאיפות גדולות להוציא את המיץ מהתפוח של ניו יורק: בקרוב תעבור הקבוצה החדשה שלו, ניו ג'רזי, לשחק באולם חדש בברוקלין.

לזכותה של הנהלת יוטה ייאמר שהיא אולי העריכה את כישוריו של וויליאמס כשחקן, אבל העדיפה לשלוט בסיטואציה לפני שהסיטואציה תשלוט בה ומיהרה לשחרר אותו. עדיף שיעשה מה שהוא רוצה לעשות במקום אחר, מאשר לשמש כוכב ממורמר בחדר ההלבשה ועל המגרש. הרי הסיפור הזה של אגו גדול במקום קטן דפק מספיק קבוצות לאורך השנים. ועדיין, זה לא שההנהלה דאגה להשאיר את סלואן עם, נניח, הבטחה משתמעת לשחרר את וויליאמס.

לברון מאז ולתמיד

את התפוררות השליטה של מאמני היד הקשה אפשר לזהות בהיבטים רבים, שלאו דווקא דומים זה לזה אבל מרכיבים תמונה ברורה: לכוכבים, אם הם עובדים נכון, יש היום אפשרות להשיג הרבה יותר מאשר בעבר.

מאמני האולד־סקול לא היו יוצאים לתקשורת עם סיפורים על דמעות, כפי שעשה בחודש שעבר מאמן מיאמי היט אריק ספולסטרה: אחרי ההפסד החמישי ברציפות של הקבוצה דיווח המאמן כי "יש שחקנים שבוכים עכשיו בחדר ההלבשה". סלואן, גרג פופוביץ', פט ריילי ולארי בראון היו מתביישים לספר דבר כזה. מבחינתם, שחקנים שמזילים דמעה בחדר ההלבשה אחרי הפסד שגרתי הם לא רק רכיכות אלא גם כישלון של המאמן, שלא ידע להעביר את המסר לגבי רמת הקשיחות והדיוק הנדרשת.

ספולסטרה זה סיפור אחר, ובעיקר דור אחר. הוא בן 40, הוא חדש בג'וב, ואם יצליח העונה לעשות משהו גדול עם מיאמי, הוא בונה לעצמו קריירה ופרנסה לשנים. ספולסטרה מנסה לבנות סמכות מול כוכבים שמרוויחים פי כמה וכמה ממנו - ומפורסמים ממנו פי הרבה יותר מזה - אז הוא מעדיף לגלות רגישות והבנה ולעטוף אותם בחיבוק מאשר לשבת להם על הזנב.

"וואלה, מרגישים את הרוח עד פה"            (צילום: רויטרס)

ספולסטרה (בתמונה למעלה) ומיאמי, ובמיוחד הקשר בין המאמן לבין לברון ג'יימס, מתאימים מאוד לדיון הזה. ג'יימס הוא שחקן שזכה ליותר פינוקים מכל אחד אחר בהיסטוריה של המשחק: כבר בתיכון היה ברור לכולם שהוא הולך לשלוט באן.בי.איי, כי אי אפשר לחשוב אחרת כש"ספורטס אילוסטרייטד" ממנה אותך למשיח כשאתה בן 16. וכבר בגיל הזה לא היתה חשיבות רבה לזהות המאמן שלו, כי דרכו למעלה היתה סלולה בלאו הכי.

בתחנת האן.בי.איי הראשונה של ג'יימס, המועדון התרפס בפניו באורח שמזכיר יותר סיטקום מאשר ספורט מקצועני: קליבלנד העניקה לפמליה שמקיפה אותו, חברי ילדות ועוזרים אישיים, טיפול אח"מ שאפילו שאר שחקני הקבוצה לא קיבלו. והמאמנים? הם פינו את הדרך בזה אחר זה. ראשון היה פול סילאס, שהואשם בכך שלא קידם את ג'יימס, ואחר כך בא והלך מייק בראון. שלא לדבר על נבחרת ארצות הברית לאולימפיאדת 2004 באתונה, שחלק גדול מהדיונים לגביה היו בשאלה "איך נתאים את עצמנו לצרכים של לברון בכל הקשור לגישת האימון".

במיאמי מנהל את העסק פאט ריילי, כנשיא וכג'נרל מנג'ר. הוא מאלה שנותנים כבוד, אבל מצפים לקבל בחזרה. האיש, בקצרה, לא מוכן לאכול חרא מאף אחד. הפרוטקציות להומיז של ג'יימס - לטוס עם הקבוצה, לחנות במקומות מועדפים, להשתכן במלון עם השחקנים - הן היסטוריה. ריילי שם להן סוף. אבל אריק ספולסטרה, במקום לנצל את העובדה שהנשיא שלו חרש בשבילו את הקרקע, בכלל לא מנסה להפוך סופסוף את ג'יימס לשחקן ניתן לאימון. אם ספולסטרה לא רוצה להיתקע כמו מאמניו הקודמים של הסופרסטאר המקולקל הזה (סילאס ישב בחוץ חמש שנים, בראון טרם שב לאמן), הוא צריך להיעזר בגב של ריילי ולשלוט בנעשה. אבל זה כל כך לא טרנדי באן.בי.איי של היום.

במהלך העונה יצאו מסביבות חדר ההלבשה של ההיט לא מעט סיפורי "לברון לא מרוצה מהמאמן", בדיוק כפי שקרה עם סילאס ובראון בקליבלנד. לג'יימס יש כל כך הרבה כבוד למאמן שלו שבמהלך פסק זמן בהפסד בדאלאס, כשירד מהמגרש לכיוון הספסל, הוא התנגש בספולסטרה כשזה צעד לעברו. אין ודאות בעניין הזה, אבל מהצד זה נראה כמו מהלך שכולו הצהרה ולא מקריות. ספולסטרה מצידו לא הגיב בשום אופן. אפילו לא בהורדה לספסל של ג'יימס בפעם הבאה שעשה שטות או איבד כדור, רק כדי להעביר מסר. זה היה הצ'אנס שלו לעמוד על שלו מול הכוכב הכי גדול של הקבוצה ובכלל, והוא לא עשה את זה. ככה נראה הטרנד של היום.

אטורה לא עובד כאן יותר

באופן אירוני, שחקנים אפילו לא חייבים לעשות משהו כדי שמאמני הדור הישן יצאו מדעתם. מתברר שהם יכולים גם לא לעשות כלום, ובכל זאת תיווצר סופת רעמים. הסיפור של אטורה מסינה בריאל מדריד הוא בדיוק כזה, והוא מפתיע לא פחות מזה של סלואן ביוטה ג'אז.

גם מסינה הוא מאמן תובעני וקפדן עד לרמה אובססיבית, ולהבדיל מסלואן - שתמיד זכה בהערכה רבה, אבל מעולם לא באליפות אן.בי.איי - לאיטלקי יש מקבץ הישגים מרשים במיוחד בכדורסל האירופי. מה שגרם לו לקום ולעזוב הוא לא הפסד בגמר הגביע הספרדי, לא אובדן אליפות ואפילו לא עונה וחצי של

 השפלות מקצועיות מול ברצלונה: מסינה התפטר לראשונה בקריירה שלו בעקבות משחק מביך שבו השחקנים שלו עשו טובה שהם חיים, העבירו את הזמן באדישות, ובתכלס לעגו לעקרונות שלו ולו עצמו.

לכאורה זה היה עוד משחק שגרתי. אפילו פחות מזה, כי גם ריאל וגם היריבה סיינה הבטיחו את מקומן בשלב הבא של היורוליג עוד לפני שריקת הפתיחה. אלא שדווקא שם ציפה מסינה לראות את התורה שלו - את הכדורסל המתוכנן והחכם שלו - בפעולה שוטפת, נטולת לחצים. מאוחר יותר הוא דיבר על היעדר כבוד למקצוע, למשחק, לאוהדים שמשלמים מכיסם על כרטיסים. הוא הבין שהקו שלו נכשל בגלל שחקנים מפונקים, שמוכנים להתאמץ רק כשחייבים ולא כדרך חיים.

לא יעזור כלום: המאמנים המצליחים ביותר הם אלה שלא מתכופפים בפני השחקנים, אלא מכופפים אותם ואת כל מה שקשור אליהם. הרצון, האגו, המנהגים, ההרגלים, ולפעמים גם האישיות. זה נשמע מסרס, אבל ברוב המקרים זה גם עובד. הרי התפקיד של המאמנים הוא להיות האנשים העקשנים ביותר בעולם, להחיל את קו המחשבה שלהם ולהוביל לדרך המקצועית הרצויה.

הבעיה היא שאפילו ההנהלות לא רואות את זה ככה. אין הרבה מקרים כמו של דושקו איוונוביץ' בקאחה לבוראל ויטוריה, שהמאיס את החיים על רוב השחקנים בקבוצה ועדיין קיבל קרדיט מלא להמשיך בדרכו. כל הכוכבים של ויטוריה עזבו בזה אחר זה בקיץ 2009, אבל איוונוביץ' נשאר, הקיף את עצמו בצייתנים, ובתום העונה זכה באליפות ספרד כשהוא מביס את ברצלונה 0:3 בסדרת הגמר. יש יותר אצבעות בכף ידו של חואן קרלוס נבארו ממאמנים שזוכים לתמיכה כזאת.

"תחפשי במדף העליון"  (צילום: רויטרס)

רבים היו רוצים גב חזק כמו שיש לאיוונוביץ' בממלכת הבאסקים. אלא שיש פה מלכוד: על כל מאמן פרפקציוניסט עד אימה יש כמה וכמה אחרים שניסו ללכת באותה דרך, אבל לא זכו לתמיכה משחקנים גאוותנים ומהנהלות מתרפסות, ופוטרו לפני שהצליחו לממש את משנתם. זה מעמיד בספק רב את הכדאיות שבללכת בדרכך שלך, משהו שספולסטרה ורוב המאמנים בני ה־35־40 יוכלו לספר לכם עליו מן הסתם. אם אלה לא ימצאו את הדרך לפסגת המקצוע שבו בחרו, הם יוכלו להאשים בכך רק את עצמם ואת הפסיביות שלהם. המפסיד, כרגיל, יהיה הדבר הזה שגם ככה הולך ונכחד: הכדורסל החכם.