הפילוסופיה של החרוסת
לפסח, מצה ומרור טעמים חדים וברורים. לעומתם, החרוסת היא קצת מתוקה, מעט חמוצה ולפעמים חריפה. החיים הם חרוסת
ליל הסדר הוא לילה של סמלים. הסמלים העיקריים מתרכזים במאכלים. שלושה מאכלים מסמנים את המהלך הרוחני של החג - פסח, מצה ומרור. לכן רבן גמליאל היה אומר שכל מי שלא אומר "פסח, מצה ומרור" לא יצא ידי חובתו.
חשוב לשים לב ששלושת המאכלים האלה הם די קרובים להיות חומרי גלם. הבשר שהוא צלי אש, ללא תוספת תבלינים ואפילו מים. המרור – הוא ירק, אנו נוהגים לקחת חסה או חזרת. ואפילו המצה, שהינה כידוע מאפה, עשויה בסך הכול מקמח ומים שנאפו במהירות. כל התהליך, מרגע המגע של הקמח במים ועד סוף האפייה, אסור שיעלה על 18 דקות.
לא רק שמדובר בחומרי גלם, אלא שגם הטעמים הם חדים, ברורים ואולי אף קיצוניים. הטעם המר והחריף של המרור. הטעם המתוק של הבשר, ואפילו המצה עם טעמה הפשוט והברור.
המר של המרור מסמן את הרוע ממנו יצאנו, והיינו רוצים למחוק. הבשר הרך והמתוק מסמן את הטוב והגאולה. המצה - לחם העוני, התפל בטעמו, מסמן את העליבות של העני, האוכל מצה שבורה, חפוזה, ושגם גאולתו גאולת חיפזון של עליבות אנושית (אל מול גדולה אלוקית). כל אלה הם מסמנים ברורים של עולם הערכים שלנו.
הפה, או ליתר דיוק החיך, שהוא הסנסור המרכזי של הלילה, מעביר חישה ברורה למודעות המתלכדת עם המשמעות הגבוהה הרוחנית.
לא הכל שחור-לבן
אך החיים מורכבים יותר. אי אפשר להטיל עליהם את השיפוט המדויק והחד. יש בהם מהכול. את המורכבות הזאת מסמלת החרוסת. עיון בתלמוד ובספרות ההלכתית, מלמד כי הרכבה של החרוסת לא היה ברור. ולא רק הרכבה, אלא גם הטעם הסופי שלה.
אביי, בעקבות רבי לוי, אומר כי צריך להחמיץ את התערובת, ורצוי בתפוח. רבי יוחנן גורס כי מה שחשוב זה המרקם של התערובת שצריכה להיות סמיכה כמו טיט (סמל השעבוד). רבי שמחה, תלמידו של רש"י, סובר שהחרוסת עשויה מירקות. לפי הרמב"ם, החרוסת מבוססת על תמרים ותאנים מבושלים בחומץ. לפי רבי עובדיה מברטנורא התערובת מושתתת על בוטנים, שקדים, תאנים ותפוחים עם קנה קינמון. אחד משומעי השיעור שלי, יוצא פרס אמר לי שאצלם יש שני סוגי חרוסת על השולחן האחת חמוצה מאד והשנייה מתוקה. חברה ממוצא מרוקאי סיפרה שהם מכניסים לחרוסת יין יבש דווקא, ולא מתוק. ואפילו פלפל שחור. בקיצור בלגן רציני.
אז מהי החרוסת? לדעתי לכל מתכוני החרוסת יש מכנה משותף אחד. החרוסת היא תערובת של מגוון טעמים, ומרקמים. סותרים ומשלימים. יש בה את חמיצות התפוח ומתיקות התמר, יש בה את קשיות השקד והאגוז ואת מוהל התפוח, יש בה את הטעם המתבלט של הקינמון ואת הטעם השקט אך העיקש של התאנה. החרוסת מייצגת את החיים המורכבים, שיש בהם מהכול. כמו מרק חמוץ-מתוק. היא מהתלת במי שמנסה לעמוד על טיבה, היא חמקמקה ולא ברורה.
מבחינת סדרי ליל הסדר היא מתלווה למאכלים המרכזיים ובמיוחד למרור. היא כרומזת, שנכון שיש קטגוריה ברורה של רע, אבל המציאות היא מסובכת יותר. היא "חרוסת".
מבחן המציאות
אז נכון, עליך להגדיר את הרע ולהיבדל ממנו, אך במציאות זה מסובך, כי המציאות מבולבלת ומורכבת מרע וטוב המשחקים יחדיו.
הגדיל לעשות הרמב"ם הפוסק שצריך גם את המצה לטבול בחרוסת. ויש האומרים שגם את ירק הכרפס בתחילת
הסדר יש לטבול בחרוסת.
אם מצרפים את כל הדעות הללו, מקבלים סאב טקסט מדהים של ליל הסדר. אל מול הטעמים הברורים והשולטים, מתייצבת לה מוזיקה אחרת, צנועה אך עיקשת, הקוראת ומזהירה את מי שחושב שהוא יכול לצאת מהלילה הזה עם מצפן ברור אל המציאות, ולהתחיל לסמן אותה בטעמים עזים. באה החרוסת ומזהירה אותנו, לאט לכם, אל תשכחו שהמשימה מסובכת יותר. אתם טועמים את המרור המר, בחוץ זה חרוסת מעורבבת. אתם טועמים את המצה התפלה, בחוץ זה מורכב – זה חרוסת. האתגר האמיתי הוא בעולם החרוסת.
לפנייה לכתב/ת 
