מי יחזה מהפכות?

הכישלון המודיעיני במקרה הזה נובע מסיבות שונות. החשובה שבהן היא העובדה שאירועים מהפכניים (בניגוד להפיכות צבאיות) אינם מתוכננים. ההמונים, שעלו על הבסטיליה, שצעדו ברחובות טהרן במטרה לשים קץ לשלטון השאה, שהחלו את האינתיפאדה הראשונה ברצועת עזה, וניתצו את חומת ברלין פעלו במידה רבה בצורה ספונטנית. במובן זה הם מיצגיה החברתיים של תיאוריית הכאוס. משק כנפי הפרפר יכול במקרה כזה להיות תאונת הדרכים המקרית בעזה שהציתה את האינתיפאדה, או התאבדותו של רוכל צעיר בשוק בתוניסיה, שהניעה את גל המהפכות בעולם הערבי. אף ארגון מודיעין לא היה יכול לנבא מראש מתי וכיצד יתפתחו האירועים האלה.

לטורים נוספים בפרויקט "אביב העמים":

מאִסלָאח ועד תָ'וְּרָה. מילון המהפכה

אביב האשליות / צבי מזאל

לא לכאן, לא לשם - על המערכה בלוב / יהודית רונן 

אני משאם. טור אישי של יליד דמשק / משה שמר   

לעומת זאת, ארגוני המודיעין חייבים לתת התרעה כאשר היריב מכין הפתעה אסטרטגית, על פי רוב בצורה של מתקפת פתע. אירועים כאלה, דוגמת ההתקפה היפנית על פרל הארבור ומבצע "ברברוסה" הגרמני נגד ברית המועצות ב-1941, או התקפת מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים, חייבים להיות מתוכננים היטב. הם גם מחייבים הכנות נרחבות דוגמת ריכוז כוחות, אספקת ציוד, הכנת תשתית קרקעית וכדומה.

תפקידו של המודיעין לאתר את ההכנות האלה ולהתריע, על בסיסן, שהאויב מסוגל לצאת למלחמה. ברוב המקרים הוא גם ישיג פרטים מדויקים על הכוונה לפתוח במלחמה, על תוכנית המלחמה ועל מועד פתיחתה. וחרף כל אלה, ההיסטוריה מוכיחה כי ארגוני המודיעין כושלים כמעט תמיד בתרגום המידע ההתרעתי הזמין להתרעת מלחמה קונקרטית. כאן יש מקום לוועדות חקירה שיבדקו מה הסיבה לכישלון ומי אחראי לו.

קציני מודיעין לא בנויים לזה

לא צריך להבין מכך שלמודיעין אין תפקיד בחיזוי מהפכות. מעצם אופיין הן יכולות לשנות באופן מהותי את מערך היחסים בין מדינות וליצר איומים ולחילופין הזדמנויות הרבה יותר מאשר עוד 100 טנקים או פחות 50 מטוסים. הבעיה, מנקודת ראותו של המודיעין, אין לו כל יתרון על גורמים אחרים בזיהוי הסופה המהפכנית המתקרבת ובהערכת סיכויי הצלחתה.

מי שיכול לעשות זאת טוב מכל אחד אחר הוא זה שחש את דופק החברה המתקדמת לקראת מהפכה, מכיר היטב את תרבותה, ומסוגל לזהות את הניואנסים הדקים שיבחינו בין גל מחאות שעתיד להפוך לצונאמי למחאה עממית המסתיימת בקול ענות חלושה. קציני מודיעין אינם בנויים לכך על פי רוב. וארגוני מודיעין, מטבע אופיים הביורוקרטי ונטייתם להגיע לפשרות בתחום ההערכה, במיוחד כאשר נוצרים בתוכם חילוקי דעות מהותיים, מתקשים להצביע בצורה ברורה על התפתחויות מהפכניות.

כך, למשל, כל גורמי המודיעין בישראל לא הבינו את עוצמת התסכול של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, תסכול שהביא לעימות המתמשך שהפך לאינתיפאדה הראשונה. הערכתם הייתה שגל ההפגנות ייעלם במהירות אם ישראל תפגין יד חזקה. היד החזקה, כידוע, לא עזרה.

אבל דוד גרוסמן, ששוטט בשנה שקדמה לפרוץ האינתיפאדה בגדה ובעזה, דיבר עם בני המקום בשפתם ובגובה העיניים וניסה להבין את תחושותיהם, תיאר בדברים - שכתב כחצי שנה לפני פרוץ האינתיפאדה - את עוצמת התסכול המאיים להתפרץ בצורה של מרי עממי. בדיעבד, הערכת המודיעין שלו, שבאה יותר מתחושת הבטן מאשר מניתוח לוגי של המצב, קלעה למטרה הרבה יותר מהערכת המודיעין הלאומית שהתעלמה כליל מאפשרות כזו.

באופן דומה, סוחרי השטיחים בבזאר בטהרן ערב נפילת השאה והסטודנטים המתוסכלים באוניברסיטה של קהיר לפני נפילת מובארק הבינו בצורה אינטואיטיבית ששינוי גדול עומד להתרחש ושהמשטר שהחזיק מעמד עשרות שנים עומד ליפול. אבל מומחי המודיעין, שנוטים לבחון עוצמתם משטרי ידידים ואויבים דרך פריזמה כמותית של מספרי חיילים, טנקים, או שוטרי המשטרה החשאית, חסרים כמעט תמיד את היכולת האינטואיטיבית הזו. ומשום שאינם נוטים להתייעץ עם המקומיים הם יחמיצו, כמעט תמיד, את השינוי המהפכני המתקרב.

פרופ' אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינלאומיים, בית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה