רציתי להציל את האקס - והידיד הציל אותי
הייתי אחרי שנתיים בניו-יורק, עיר שהכל קורה בה ועדיין אפשר להרגיש בה הכי לבד בעולם, וניהלתי "יחסים" עם בחור שהתמחה בלהגיד לי "כן!" לסקס ו"לא" לכל השאר. עומר היה השכן מלמטה, ולא ידעתי מה מסתתר לי מתחת לאף
>>> הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
עומר היה השכן הישראלי החדש שהגיע לבניין ולניו יורק זמן קצר לפני כן. אני כבר הייתי אחרי שנתיים בעיר הזו, זו שהכל קורה בה ועדיין אפשר להרגיש בה הכי לבד בעולם, וניהלתי "מערכת יחסים" עם בחור שהתמחה בלהגיד לי "כן!" לסקס ו"לא" לכל השאר. הייתי שרויה כל כולי בדמות המצילה הקלאסית, זו שתציל את אהובה מכל השריטות העוטפות אותו, מחוסר הרצון והחשק להתחייב. הרי הכל כל כך טוב בינינו כשאנחנו נפגשים, אותן שעות ספורות שבהן הוא מעניק לי מזמנו ומכישוריו.
הוא, כמובן, מעולם לא התכוון להעניק לי יותר מזה, אבל ההתאהבות היא מחלה ארורה, שרק הזמן (וגם זה לא תמיד) מרפא. וכך קרה שכאשר הופיע עומר, לא זיהיתי שאולי טמונה פה הזדמנות לאהבה. עומר, מצדו, גם הוא לא חש שהשכנה החדשה היא מקור לאושר שטמון לו מתחת (ליתר דיוק מעל) לאף. כשהתיידדנו אף הצהיר בכמה הזדמנויות שאני לא הטעם שלו ושהוא בכלל בעניין של בחורות דלות מראה וקטנות היקפים. אני, שנתברכתי במראה יותר שופע, רק הזעפתי פנים אל מול כנותו והסתכלתי עליו במבט של "הוא לא כוס התה שלי, לכל היותר אני מוכנה לארח אותו לעיתים בביתי לקפה שחור".
חלקנו מונית לאירוע בו לא הפסקנו לשתות (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
כך עברו להם הימים, אני הלכתי והתייסרתי אל מול ה"אהבה" שלי, שבמשך שבועות לא יצר איתי קשר והכניס אותי לדכאון, ואילו עומר הסתגל לחייו החדשים כניו-יורקר, שכללו גם מסעות ממושכים אל מחוץ לעיר על אופנוע, שכן מראות הטבע קסמו לו הרבה יותר מהעיר אפופת העשן וההמולה.
כשהגיע יום העצמאות 2009 עברה שמועה בעיר שמארגנים לתושבי ניו יורק הציוניים מסיבה מושקעת ומפוארת על נושאת מטוסים בנהר הדסון שבעיר. מובן שכולם התלהבו, ואילו אני נבוכתי להודות שבשבילי זו היתה הזדמנות לחפש את "אהובי" משכבר הימים - תיארתי לעצמי שמסיבה שכזו הוא לא יחמיץ.
"מה אתה עושה"? שאלתי, המומה.
"אני לא יודע", ענה, "אבל את בעד שנמשיך לעוד מסיבה?"
פנינו אל אחד המלונות בשדירה התשיעית, שם נערכה עוד מסיבת יום העצמאות עליזה, ורקדנו לנו בלי להרהר יותר מדי על הנשיקה. במהרה נצמדו שוב שפתותינו, ובאותו רגע שנינו הבנו, ללא צורך בהסברים מיותרים או בסימני שאלה, שיש דברים שנועדו לקרות ומוטב לא להרהר עליהם, אם זה פשוט מרגיש לך טוב. זו היתה ההרגשה הכי טבעית שיש והכי מהנה, גם מבעד ענני האלכוהול, ואף אחד משנינו לא רצה שזה ייפסק.
וכך, עומר הוציא לי מהראש את אהובי, שהפך לו לבדיחה עצובה, ואני הוצאתי לעומר מהראש את המחשבה ההיא על הטעם הספציפי שלו בנשים, שהרי אהובתו החדשה ממש לא דלת מראה אלא מלאה בכל המקומות הנכונים.
אנחנו עדיין יחד, טפו טפו טפו, וביום העצמאות נסגור שנתיים משותפות. בשבילנו יום העצמאות מבטא לא רק עצמאות למדינה, אלא גם עצמאות לחשיבה, שחרור לחשיבה ההחלטית שלנו שאנחנו יודעים הכל ורואים הכל, ובעצם מפספסים את הדברים הטובים ביותר בחיים, שלעיתים נמצאים לנו ממש מתחת לאף.
לפנייה לכתב/ת 
