בשביל זה יש חברים?
היחסים המסועפים של הדמויות ב"שקרים לבנים קטנים" נחשפים בפנינו לאורך שעתיים וחצי מיגעות. מי שיצליח לשרוד אותן יגלה שהשיא לא מגיע בסוף הסרט, אלא דווקא בתחילתו
משפחה לא בוחרים, חברים דווקא כן. וכשמדובר בסרט שעוסק בקבוצת חברים, אסור לשכוח שיש לנו חופש לבחור האם אנו רוצים לבלות במחיצתם. במקרה של "שקרים לבנים קטנים" ("Les Petits Mouchoirs"), סרט שעוצב בידיו שחקן-תסריטאי-במאי גיום קאנה לאורך לא מבוטל של שעתיים וחצי, מדובר ביותר מדי זמן בחברת טיפוסים שמצליחים לעלות על העצבים זמן רב לפני כותרות הסיום.
"שקרים לבנים קטנים" מתבסס על הדינאמיקות הנרטיביות המוכרות מ"החברים של אלכס" (1983) או "החברים של פיטר" (1992). פרק זמן של מספר ימים שבו שוהים חברים ותיקים בסמיכות מקום זה לזה. תמיד יש טראומה (אחת לפחות) שמטילה צל על האיחוד, בין אם היא מתרחשת בהתחלה (מותו של אלכס) או מתגלה בסוף (לפיטר יש איידס). תהליך שבו הקרבה המשוערת בין הדמויות נחשפת במערומיה כאוסף של סודות, שקרים ובגידות.
לקראת סוף הסרט המטוטלת נעה לכיוון השני בפיוס המהווה הכרה מחודשת במה שקושר אותם זה לזה. השחוק והדמע מגובים בפס קול רווי שירים מוכרים המהווים דרך יעילה ופשוטה להבין את הרקע התרבותי המשותף של הדמויות, ולאפשר לצופים לחוש שהם חלק מהחבורה.
עם חברים כאלה, מי צריך אויבים
ב"החברים של אלכס", ובמידה פחותה בהרבה ב"החברים של פיטר", חשבון הנפש של הדמויות היה גם סיכום של תקופה, או הד לרגע תרבותי מסוים. ב"שקרים לבנים קטנים" החברים נמצאים זה בחייו של זה בשגרה של חייהם בפריז, ולכן התפתחות היחסים בזמן בו כולם נמצאים יחד היא קצת מאולצת. האירועים באתר הנופש אינם מוצגים על רקע מציאות חברתית או תרבותית ספציפית, ולכן משמעותם מוגבלת ליחסים בין הדמויות בחבורה.
אלו בחירות לגיטימיות שיכולות להוביל לסרט ראוי אבל במקרה זה, ככל שהדמויות נחשפות יותר, כך פוחתת מידת המעורבות הרגשית והעניין של הצופים. עם ההגעה לאיחוד המחודש בחלקו האחרון של הסרט, במקום חווית קתרזיס נותר רק סיפוק מכך שהשהות במחיצת הדמויות הסתיימה.
יוצאים אל הטבע ב"שקרים לבנים קטנים"
בסצנה המרשימה הפותחת את הסרט מתרחש האירוע המוביל למפגש עם החבורה. בשוט אחד, ארוך ומורכב, מצולמת תאונת הדרכים הקשה של לודו (ז'אן דוז'רדין). בסרט תפל למדי מבחינה סגנונית, זוהי סצנה חריגה המגלה מחדש את עוצמת הסיקוונס שוט הקולנועי.
החבורה מתאספת סביב מיטתו של הפצוע, אבל עם כל הצער לגבי מצבו צריכה להילקח החלטה לא פשוטה - האם לצאת לחופשת הווקאנס המתוכננת בקאפ פרה (מפרץ במערב צרפת סמוך לבורדו), או להישאר בפריז. ההחלטה המתקבלת היא לצאת לאתר הנופש בבעלותו של מקס (פרנסואה קלוזה), אך לקצר את השהות לשבועיים. איך אפשר לא לחבב את האנשים הערכיים האלו?
מי ומי ונגד מי?
כבר לפני הנסיעה ניתנת לצופים אפשרות לעמוד על חלק מהבעיות בחייהן של הדמויות. מארי (מריון קוטיאר), שלודו היה הדמות הקרובה ביותר לאהבת חייה, מחליפה בשרשרת בני ובנות זוג. ונסאן (בנואה מגימל), שלמרות היותו נשוי, מגלה למקס (הנשוי והמבוגר) שהוא מאוהב בו, לבהלתו הניכרת של האחרון.
אריק (ז'יל ללוש), חברו להתהוללויות של לודו, שחקן הנהנה יתר על המידה מפירות ההצלחה המקצועית הצנועה שלו. חרף התנהגותו זו, אריק מאוהב בחברתו לאה (לואיז מונו) הרבה יותר מכפי שהוא חושב. חבר נוסף בקבוצה הוא אנטואן (לוראן לפיט) הפתטי, שפיתח אובססיה לתכתובות ה-SMS שקיבל מז'ולייט (אן מאריוואן), ומנג'ס כל הזמן לחבריו כדי שיציעו את פרשנותם לדבריה ויציעו לו כיצד לפעול. אופי הקשר בין השנים יתגלה במפתיע רק בחלקו האחרון של הסרט.
קוטיאר. מי יפרום את הפלונטר?
מלבד דמויות אלו, ישנן גם נשים הנמצאות בשולי החבורה – ורוניק (ואלרי בונטון) אשתו של מקס, ואיזבל (פסקל ארביו) אשתו של ונסאן - שתי נשים התוהות על מהותו של החתול השחור, שעבר בין הבעלים שלהם.
מבחינה דרמטית, הצלחתו של הסרט עמוסה. אך ללא הקשר תרבותי או זיקה משמעותית בין הבעיות המכלול אינו מצליח לצבור נפח תמטי. קשיים בתהליך התבגרות מתמשך של אנשים מבוגרים, אך לא בוגרים, אינו מרכיב מלכד מספק. הניסיון לתלות את התפתחות האירועים, או לפחות לסמל אותם, בדמותו הנוכחת/נעדרת של לודו אינו משכנע.
רק בחלקו האחרון של הסרט ניתן להבין טוב יותר את משמעותו של החבר הפצוע עבור הקבוצה, אך החזרה לדמותו מבוצעת באופן מכני ומניפולטיבי מבחינה תסריטאית.
