עולים-יורדים: למה דיאטות לא באמת עובדות?

"אני לא מבין איך זה קורה לי. שוב איבדתי שליטה על האכילה. הרי הפעם הייתי בטוח שזה לתמיד, שהנה אני מצליח לסגור את הפה. אבל שוב, כמו עשרות פעמים קודם לכן, האוכל מהתל בי. אני מרגיש אפס, חסר כוח רצון. האם זו החופשה האחרונה או שמא מעבר הדירה? או אולי זה בכלל הלחץ בעבודה? ואולי אני פשוט חדל אישים? אני מתמיד לעשות כושר ואני באמת משתדל, משתדל, משתדל".

את הדברים הללו שמעתי מפי יאיר (48), מנהל בכיר בחברת היי־טק, אך הם נאמרים, בצורה זו או אחרת, כמעט על ידי כל מי ש"עושה דיאטה". מילת הקסם "דיאטה" (שמוכרת גם בשמה המודרני "שינוי אורח חיים") תפסה את מקומה המשמעותי כדרך להפחתת משקל כבר בשנות ה-70 ומאז הפופולריות שלה רק עולה. למרבה ההפתעה, על אף הגדרת הרזון כמטרה בריאותית ותרבותית, ולמרות השימוש הנרחב בה כאמצעי להשגת מטרה זו, חלה מאז אותו עשור עלייה מתמדת בשיעורי ההשמנה.

מדוע דיאטות אינן עובדות?

כבר בשנת 1959 טען ד”ר אלברט סטונקרד, אחד החלוצים בתחום המחקר בהשמנה, כי מרבית האנשים המתחילים תוכנית להורדת משקל, אינם מסיימים אותה. הוא טען גם כי מרבית האנשים שמסיימים אותה אינם מרזים, וכי אלו שמרזים אינם מצליחים לשמור על משקלם. אמת זו שרירה וקיימת גם היום.

ניתן לחלק את הגורמים לכישלון הדיאטות לגורמים ביולוגיים ולגורמים נפשיים.

• הישרדות שווה השמנה
  

חוקרים רבים מסכימים כי להשמנה תפקיד ביולוגי הישרדותי קריטי בחיינו. ב־1962 פורסמה השערת הגֶן החסכן, שלטענת חוקרים מסוימים הוא בעל תפקיד חשוב בשמירה על מסת השומן בגוף בעִתות מצוקה ומחסור. דפדוף בדפי ההיסטוריה מגלה שבתקופות מחסור חיו ציידים־מלקטים תחת איום תמידי של סכנת רעב ממשית. תפקידם של הגֶנים האחראים לנטייה להשמנת יתר בגופם היה חיוני, כיוון שהם הגבירו את מאגרי האנרגיה וסיפקו יתרון הישרדותי בתקופות של רעב.

לעומת הציידים־המלקטים, תושבים שמוצאם מאזור הסהר הפורה, שנהגו לביית צמחים ובעלי חיים, לא סבלו מסכנת הרעבה. אצלם, לטענת החוקרים, עשויים להימצא פחות גֶנים חסכניים משמינים ויותר גֶנים רזים, המתאימים לסביבה שבה קיים שפע של מזון.

מכאן ייתכן שאנשים שמנים הם אלה הנושאים את הגנים של הציידים־המלקטים ושיכולתו של הגוף לשמור על מסת השומן, שנועדה להגן עליו בעִתות רעב, הפכה בחברת השפע לאחד הגורמים הבולטים להשמנה.

• הימנעות שווה השמנה
  

דיאטה, במובן הקונבנציונלי של המילה (הגבלה קלורית וקוגניטיבית), עלולה לעורר רעב מוגבר, פיזי, רגשי וקוגניטיבי, והתקפי זלילה. הריסוּן בבסיסו הוא מאמץ של התנגדות ושל הימנעות, ומי שמרסנים בכוח את אכילתם מועדים לאובדן שליטה על האכילה ולהתקפי זלילה, יותר ממי שאינם חווים איסור או הגבלה.

מוזר ככל שזה נשמע, אחת הסיבות העיקריות לעלייה במשקל אחרי תהליך של הרזיה, היא הדיאטה עצמה, כלומר החסך הקלורי, ההגבלה וההימנעות.

• ירידה בחילוף חומרים שווה השמנה
  

ניסיונות הרזיה חוזרים גורמים לירידה של 15% עד 30% בחילוף החומרים בגוף, מה שגורם לו להזדקק לפחות אנרגיה לצורך קיומו. לדוגמה, מי שצרך 1,800 קלוריות ביום ושמר על משקל קבוע, יזדקק לאחר הפחתת המשקל ל־1,300 קלוריות בלבד. כעת די בצריכה החורגת מ־1,300 קלוריות כדי שאותו אדם יעלה בחזרה למשקלו שלפני הדיאטה.

דיאטה. לא כולנו צריכים לשקול אותו הדבר (צילום: index open)

• נקודת שיווי משקל
  

תכונה תורשתית בהיפותלמוס שבמוח תורמת לקביעת משקל הגוף של כל אדם ואדם. נקודת שיווי המשקל (set point) היא מערכת בקרה המווסתת את צריכת המזון ואת הוצאת האנרגיה, כך שהמשקל והרכב הגוף נשמרים לרוב יציבים במהלך חייו הבוגרים של האדם. שינויים במשקל הגוף, מעל נקודת שיווי המשקל האינדיבידואלית או מתחתיה, מעוררים את מערכת העצבים המרכזית להפעיל את התיאבון ואת חילוף החומרים, במטרה להגן על נקודת שיווי המשקל.

לכל אדם נקודת שיווי משקל אופיינית לו, שאינה משקפת בהכרח את הרזון האידיאלי. חשוב לציין כי קל לעלות מנקודת שיווי המשקל, אך כמעט בלתי אפשרי לרדת. לפיכך, אפקט היו־יו של הדיאטה גורם לנקודה זו להיות במגמת עלייה, והגוף מתקשה לשחזר את המקום שבו היה לפני כל הדיאטות. על פי גישה זו, עבור חלק מהאנשים השמנה היא בעצם משקל גוף נורמלי.

• שׁוֹנוּת (diversity)
  

קיימת שונות בסיסית בין אדם לאדם, הנעוצה בשורשים הגנטיים. ניתן לתאר אותה באמצעות עקומת ההתפלגות הנורמלית. במרכז העקומה נמצאים בעלי משקל או גובה ממוצעים, ומשני צִדֶּיהָ מתמקמים באופן סימטרי הרזים יותר והשמנים יותר, הנמוכים יותר והגבוהים יותר. ככל שהסטייה מהממוצע גדולה יותר, כך קטן מספר האנשים בעלי המשקל או הגובה השונה מן הממוצע.

השונות, אם כן, היא תופעה בסיסית וטבעית. לפיכך, הנטייה למבנה גוף גדול ומלא, רחב ושמנמן היא טבעית ולגיטימית בדיוק כמו הנטייה למבנה קטן ורזה, צר וצנום. מכאן נובע שאנשים רבים בעלי 30 BMI נחשבים שמנים, כאשר למעשה זהו משקלם הטבעי.

גורמים נפשיים

עולם האוכל מאגד בתוכו איזון עדין בין צורכי הגוף וצורכי הנפש. העיסוק באוכל, הדיאטות, ואפילו עצם ההשמנה ממלאים לעתים קרובות תפקידים רגשיים עמוקים ומושרשים שקשה להתנתק מהם, ויתרה מזאת, קשה לחיות בלעדיהם.

• אוכל כחסם רגש
  

עידית, אישה בת 50, סבלה מעודף של כ־30 קילוגרם. רק לאחר שהשילה את מרבית המשקל היא הבינה שהשומן הגן עליה מפני עצמה ומפני הצרכים האמיתיים שלה כאישה וכאשת איש. שלושים שנה היא חיה בצל של עצמה, מפחדת לשאול לְמָה היא רעבה באמת. האוכל, במקרה שלה, שימש מנעול לפיה. היא לא העזה לתאר לעצמה מה יקרה אם הוא ייפתח.

• אוכל כתחליף לרגש או כמעצים רגש
  

הילד נפל או קיבל מכה, ומיד יש מי שמציע לו משכך כאבים בדמות סוכרייה. זהו אחד המצבים היותר שכיחים, שממחיש את השימוש באוכל כמשכך או כמסיח כאב. האוכל אינו משמש רק להסחת רגשות אלא גם להעצמתם, ואכן הוא מהווה חלק בלתי נפרד מכל אירוע בחיים. הורים רבים מוצאים שהבעת אהבה לילדיהם באמצעות תחליפים כגון אוכל, קלה יותר מהבעת אהבה מילולית או פיזית.

• ספירת קלוריות במקום רגש
  

פעמים רבות האכילה והעיסוק בדיאטה משמשים מסך ערפל, שנועד להסיט את המיקוד מהבעיה האמיתית. אדם הלכוד במעגלי הרזיה־השמנה, ועסוק בספירת קלוריות ובהתקפי זלילה, נופל לרשת מפתה של עיסוק בקונקרטי, ומסיט את תשומת לבו מקשייו האמיתיים. לפרקי זמן מסוימים האכילה מצליחה לטשטש תחושות רגשיות שקשה להכילן.

• חוסר הקשבה לאותות פנימיים
  

רבים מתקשים לזהות אותות פנימיים של רעב ושובע, ונסמכים בעיקר על אותות חיצוניים (ריח, מראה, שעה) כדי לעורר אכילה או לעצור אותה. אותם אנשים מרבים להשתמש במשפטים כגון "השעה שתיים, אני חייב לאכול", או "לא יכולתי להתגבר על הריח שעלה מהמאפייה. נכנסתי וקניתי שקית בורקסים". חוקרים סבורים שמערכת של סימנים פיזיולוגיים כמו התכווצויות בקיבה מסמנת רעב, ומי שאינו קשוב לסימנים אלה נוטה לאכילת יתר יותר מאחרים. 

בהתחשב בכל המורכבות הזאת, לא יכולה תוכנית דיאטה, מיטיבה ככל שתהיה, להתמודד עם התפקידים הרגשיים של האוכל בחיים, ושוב נותרת הדיאטה במערומיה.

אז למה לא דיאטה?

• הדיאטות אינן עובדות. 95% מהאנשים העושים דיאטה, מעלים בחזרה את המשקל שהפחיתו, לרוב בתוספת קילוגרמים אחדים (אפקט היו־יו).
  

• דיאטות אינן בריאות.
  

• כאשר אנחנו בדיאטה אנחנו מחכים לרגע שבו היא תסתיים.
  

• דיאטה עלולה לגרום בעיות והפרעות אכילה.
  

• דיאטה מביאה אותנו לעיסוק אובססיבי במה נאכל, מתי, כמה ולמה.
  

• דיאטה גורמת התקפי זלילה ואובדן שליטה על האכילה.
  

• דיאטה גורמת לנו לחוש באופן תמידי תחושות אשם וכעס עצמי.
  

• הדיאטה גורמת לנו לחוש מקופחים ורעבים.
  

• הדיאטה משבשת את האכילה שלנו.
  

• הדיאטה שוללת את עונג האכילה.
  

• הדיאטה גורמת לאדם להעריך את היותו "בן אדם" במדדי קלוריות וקילוגרמים.
  

• בדיאטה הכול נמדד במינוחים של "מותר ואסור", "חוקי ולא חוקי". היא מעוררת תאווה בלתי נשלטת דווקא לאותם מאכלים אסורים, מתוקים ועתירי שומן וקלוריות.
  

• דיאטה, כל דיאטה, סופה שישברו אותה.
  

• דיאטה היא התעלמות מהצרכים הבסיסיים של הגוף לרעב ולשובע.
  

• דיאטה, בכל תחפושת, מרחיקה אותנו בקביעות ובאופן בלתי־הפיך ממשקל הגוף הבריא והנכון לנו.
  

• דיאטה באשר היא חוטאת לשוֹנוּת הטבעית הלגיטימית בין בני האדם במשקל, בצורה ובגודל.
  

• דיאטה משמינה!
  

רוצים לפנות לאיילת קלטר, מחברת הספר "כולנו אנשים אמיתיים"? לחצו כאן