נסיכי המלחמה והרגש

"רצינו לגונן עליכם", הצטדקה אמא, לימים, כפי שכתב יאנוש קורצ'אק: "שתיקת סוד, היא כשמפחדים ליפול בפח". הרי מה נספר לילדינו הרכים? איך נסביר את פשר הצפירה המקפיאה, את מראות הזוועה הנשקפים מערוצי הטלוויזיה, את העובדה שסבתא רבתא וסבא רבא חוו את השואה במו נפשם ובמו בשרם?

יהלי, הנין הבכור של אמא שלי, שמע על השואה לראשונה בגן חובה. כשנשמעה הצפירה, הסתפקה הגננת במשפט: "זה היום שבו זוכרים את המתים של השואה", ויותר לא הסבירה. כששאל את הוריו מה זה שואה, נאמר לו "הגרמנים ניסו להרוג את היהודים".

"בהתחלה לא הבנתי," אומר יהלי, "עכשיו אני מבין יותר".

בספרייה שלי שמורים שלושה ספרי ילדים על השואה שלא ראו אור בעברית. "רוֹז בְּלַאנְש" של כריסטוף גַאלַאז ורוברטו אִינוֹצֶ'נְטִי, אשר במשפטים ספורים ובסדרת בציורים דמויי פריימים של קולנוע, מתאר ילדה גרמניה שמגלה באקראי מחנה ריכוז סמוך לביתה. את פרוסות הלחם והתפוחים שמכינה בשבילה אמה לבית הספר, היא מבריחה בסתר לילדים יהודים הכלואים מעבר לגדר ומשלמת בחייה. שמה של הגיבורה מסמל את מחתרת "הוורד הלבן" שפעלה בגרמניה הנאצית וכל חבריה הוצאו להורג.

ילדה גרמניה שעוזרת ליהודים (עטיפת הספר)

כל הוצאות הספרים שלפתחן הבאתי את הספר, סירבו להוציאו לאור בנימוק שלא יתכן שסיפור שואה שאותו יפגשו ילדי הגיל הרך בישראל יימסר דווקא דרך ילדה גרמניה, ולו גם זו שעוזרת ליהודים. "קודם כל צריך לספר על הכלל, לפני שמספרים על היוצא מן הכלל", אמרה לי עורכת בכירה.

צעצועים נסתרים לילדים

"החגיגה תתחיל" ספרן של מרגרט וַיְלְד וג'ולי וִיוַאס, שמספר על הילדה מרים ונשות בלוק 18 בברגן בלזן, שמכינות בסתר צעצועים לילדים האסירים מקומץ חפציהם הדלים, בתקווה לחגוג את יום השחרור, נדחה אף הוא, מפני שהדמויות המצויירות הן מגולחות ראש, כחושות כגוויות, ולבושות קרעי סחבות.

"מראה מבעית שכדאי לחסוך מילדים", כך נאמר לי. ואילו "מילי היקרה", המעשייה האחרונה שנכתבה בידי וילהלם גרים ונתגלתה במפתיע לפני עשרים שנה, נפסלה לפרסום בהיותה בעלת היבטים נוצרים. לא הועילו טענותי שהמאייר מוריס סֶנְדָק - יהודי, מהידועים שבסופרי ומאיירי הילדים בעולם ("ארץ יצורי הפרא") - שיבץ בה רמזים לשואה, לרבות דמותה של אנה פרנק, כהד לגיבורת הספר הקטנה שאף היא מחפשת מחסה ומסתור בעת מלחמה נוראה.

בכתב העת "הד הגן" (תשע"א ג') העלו החוקרים יעל ארזי ויותם בנשלום, הצעה חלופית ליום השואה לגיל הרך. "במקום להתמקד בלימוד פרטיו של טקס יום השואה או להתעלם ממנו כליל, נכון יהיה לחשוף את הילדים לקסמו של מה שהיה ואבד באמצעות הפעלות חוויתיות, המשחזרות את חיי היומיום של הקהילות היהודיות בתקופה שלפני השואה". הם הציעו להפגיש את ילדי הגן עם עיבודים לפעוטות של סיפורי יאנוש קורצ'ק ושלום עליכם. "עלינו להדגיש את מה שאבד ופחות את הדרך שבה אבד", כותבים החוקרים.

מה שאבד, או הדרך בא אבד?

גיבור הרומן החדש שלי "ראש עקום", שיראה אור בסתו, הוא ילד שחווה את אימי הכיבוש הנאצי באיטליה של 1943. תומאסו בן השש מגלה את עקבותיה של נוכחות זרה בבית החווה הכפרי שבו הוא חי בפיימונטה. לשאלותיו מסרבים המבוגרים לענות, ובניסיונם הנואש להגן עליו מפני האמת, הם מדירים אותו מן המציאות המבעיתה המתרחשת מאחורי גבו. אך הגיבור שלי - סרבן וחתרן חסר תקנה - מתעקש לחשוף את האמת, ומשלם מחיר יקר.

בתחילה חשבתי שאני כותבת ספר לילדים, ואולם עד מהרה בישר לי "ראש עקום" שהוא רק מתחזה לספר ילדים: "לא כל סיפור שגיבורו הוא ילד נועד לילדים, ועם זאת, כל גיבור היה פעם ילד", נרשם בטקסט תחת ידי. רציתי לגונן על תומאסו, לצעוק לו "זה לא בשבילך", ושמעתי את קולה של אמא מדבר מגרוני. לאורך חמש שנות הכתיבה ליווה אותי יאנוש קורצ'ק. נאחזתי במשנתו החינוכית "כיצד לאהוב ילדים" שאותה כתב בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שנים לפני שיצא עם חניכיו אל המוות. "נסיכי הרגשות", הוא קרא לילדים.

"ומה לומר להם בינתיים?" שאלתי. "צריך להגיד להם רק מה קרה, אבל לחסוך מהם את הפרטים". התשובה שלו נשמעת כמו משהו שמתאים לבני דורי. השהיית הזיכרון. עד שאפשר יהיה להכיל משהו מהבלתי ניתן להכלה.

הנין של אמא שלי כבר בן שתים-עשרה, ויודע שסבתא רבא שרדה את אושוויץ, ושמדובר במחנה שבו השמידו בני אדם. איכשהו - לא ברור לו למה - היא הצליחה להינצל. "אתה רוצה לשאול אותה מה קרה לה?" - יהלי משיב: "אולי היא לא רוצה לדבר על זה", ואז מוסיף "ואני גם קצת מפחד".

מבין ספריה האחרונים של נאוה סמל, "חתונה אוסטרלית", ו"פיה והתרמיש", שיצאו בהוצאת עם עובד.