מיומנו של מורה: הורים ממארס, ילדים ממאדים

"אני מוצא את עצמי מספר להורים מי החברים של בנם, מי החבר החדש של בתם, עוזר להם לפתוח דף בפייסבוק, מדריך אותם כיצד לעקוב אחר שיטוט ילדם באינטרנט, ומעניק עצות על גידול ילדים מתבגרים. מוזר, לא חשבתי שבתור מחנך כיתה עיקר זמני יוקדש לגידול ילדים"

יובל סרי פורסם: 04.05.11 , 12:19

אסיפת הורים. על השולחן מונחת צלחת סוכריות. התלמיד הראשון נכנס בשקט, מתיישב בנימוס על הכסא שלפניי. לצידו אימו המודאגת.

"מה שלומך?", אני פונה אליו. "בסדר", הוא עונה בלחש. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך שקט ומנומס. אני מוציא את גיליון הציונים שלו, ועובר על הישגיו במקצועות השונים: 60, 70, 65, ושוב 60. הוא מתפתל בכיסאו ומשפיל את מבטו. "מה אתה עושה כשאתה מגיע הביתה?", אני שואל אותו. לפני שהוא מספיק לענות, אמו מתפרצת: "אני הולכת לספר למורה שלך הכל! אתה שומע? הוא כל היום בפייסבוק. שעות על גבי שעות. לא לומד. לא מפתיע שהציונים שלו כל כך נמוכים". הוא מנסה להתגונן, אך ללא הצלחה. הוא מבטיח להתחיל ללמוד ברצינות, יוצא נזוף ומשאיר אחריו שתי עטיפות של סוכריות.

התלמידה השנייה נכנסת כשחיוך ענק על פניה. הפגישה הזו הייתה קצרה: התעודה שלה מצוינת, היא תלמידה למופת. אמה יוצאת מאושרת מהכיתה. מספר הסוכריות בצלחת לא השתנה.

התלמידה הבאה נכנסת, מתיישבת על הכסא, ועוד לפני שאני מספיק לומר משהו היא פוסקת: "אני תלמידה גרועה! אני לא לומדת, אני מתחצפת למורים ומבריזה הרבה". לא רע, אני מהרהר, בן רגע חסכה לעצמה את הנזיפות ואת ההערות שלי. לא נותר לי הרבה מה להוסיף. אביה מנסה להתערב ומוסיף:

"התיק שלה סגור כל היום! היא לא לומדת!" היא מפנה אליו מבט זועם ואומרת: "מאיפה אתה יודע? אתה אף פעם לא בבית, וכשאתה בבית אתה ישן!". רגע מביך. אני בוחר להפיג אותו עם סוכרייה. "אם את מודעת למצבך, מה עושים כדי לשפר אותו?", אני שואל ומישיר אליה מבט. היא גם לוקחת סוכרייה, פותחת את העטיפה ומפתיעה: "אולי תעביר אותי מקום ליד תלמיד שלומד? זה יגרום לי לקחת את עצמי בידיים". שתיים-אפס, אני חושב לעצמי. גם הצביעה על הבעיות וגם הציעה פתרון מקורי.

וכך נכנסים להם 37 תלמידים מלווים באחד מהוריהם, לפעמים בשניהם. המפגש עם ההורים וההתבוננות באינטראקציה שלהם עם ילדיהם מעניק לי זוית נוספת לעולמם של תלמידי. לפתע, דברים מתבהרים: התלמיד החוצפן מלווה בהורים שחוששים ממנו, התלמידה המצטיינת מלווה בהורים שאפתנים (שלפעמים לוחצים מדי), התלמיד הבוגר מלווה בהורים שסומכים עליו, התלמידה שתמיד מדברת בנימוס ותמיד מתנהגת בכבוד מלווה בהורים מאופקים ורגועים. לכל תלמיד יש שם והתנהגות שנתנו לו אביו ואמו.

עזר כנגדם

לפני שהתחלתי לחנך כיתה חששתי מהמפגש עם ההורים. מסיפורי הזוועות ששמעתי, ציפיתי לפגוש הורים שמאשימים את בית הספר בבעיות של ילדיהם, הורים מגוננים שלא לוקחים אחריות, משוכנעים שילדיהם מושלמים ורואים במורים אשמים. אך המציאות מתבררת כשונה. רוב ההורים שפגשתי פשוט מודאגים: הילדים שלהם בעיצומו של גיל ההתבגרות. הם מסתגרים מפניהם וממעטים לשתף אותם בבעיותיהם. כשמוסיפים לכך את העובדה שתקופת הבגרויות בפתח ולכל ציון יש השפעה על עתידם האקדמי של ילדיהם, דאגות אלו רק מחריפות וחלקם בהיסטריה מוחלטת.

במצב כזה רבים מההורים פונים אליי ומבקשים עזרה. אני מוצא את עצמי מספר להורים מי החברים של בנם, מי החבר החדש של בתם, עוזר להם לפתוח דף בפייסבוק, מדריך אותם כיצד לעקוב אחר שיטוט ילדם באינטרנט, ומעניק עצות על גידול ילדים מתבגרים. מוזר, לא חשבתי שבתור מחנך כיתה עיקר זמני יוקדש לגידול ילדים. בלימודי ההוראה עסקנו בעיקר בהיבטים המקצועיים של הכנת חומרי הלימוד ואופן העברתם. מעט מאד עסקנו בתפקידו ההורי של המורה.

המלעיזים תמיד אומרים שנשים הולכות להוראה כדי שיהיה להם זמן לגדל ילדים. הם צודקים. רוב המורות באמת עסוקות בגידול ילדים. הרבה ילדים. בעיקר של הורים אחרים.