לקנא עד המוות
כשהרגש המצמית של הקנאה משתלט על התודעה, הוא מוחק דפוסי חשיבה רגילים ומאפשר אולי כתיבה אחרת, שמנסה לתת צורה לכאוס הפנימי. רונית ידעיה על ספרים קנאיים במיוחד
בעברי כציירת, כמעט ולא עסקתי בקנאה. הציור חווה את העולם כתמונות, כחיצוניות מסוימת, שאולי כן ואולי לא - מעידה על רגש, סערת רגשות וכדומה.
הניסיון לתאר קנאה עלול ללקות באיוריות פשטנית. תרגלתי תפישה וחשיבה במונחים צורניים ולא רק מילוליים, כלומר: יותר תמונות, פחות מילים, וניסיון לעצב רעיונות אבסטרקטים. בכתיבתי אני מנסה לאמץ חלק מההשפעות של העולם הפלסטי אל תוך העולם המילולי.
ידעיה. הקנאה מאפשרת כתיבה אחרת
הקנאה האובססיבית קשה לאילוף אמנותי, היא עוסקת בסבלו של הגיבור, סבלן של דמויות אחרות, אולי גם סבלו של הסופר. האם הסבל יוצר צורה של סבל? האם אפשר לתת צורה לדבר הזה שניתן לחוותו עד מוות? האם על ידי מתן צורה ניתן יהיה לדובב את האובססיה שמשתלטת על החשיבה התקנית, על הדיבור, על הכתיבה, על החיים?
כשהרגש המצמית של הקנאה משתלט על התודעה, הוא מוחק דפוסי חשיבה רגילים ומאפשר אולי דיבור אחר - כתיבה אחרת, שמנסה לדמות ולתת צורה לכאוס הפנימי, לפירוק החשיבה והדיבור, לחוסר היכולת לתת לתחושה המאכלת צורה ספרותית: מבנה, משפטים, קצב והגיון פנימי.
"וכשהמים יתנקזו והבית יעמוד נקי ויבש ומחוטא - ריח עובש קלוש באוויר, אולי מהאמבטיה - אזמין את המאהב שלך השיפוצניק לאטום בבטון את הים בחלונות, להקפיא את המבט שלך החוצה...בחומר אחר, הסברת לי, זה מקבל משמעות לגמרי אחרת. אז לא הבנתי על מה את מדברת". (מתוך ספרה של ידעיה, "שוש").
"אלברטין איננה", מאת מרסל פרוסט
ספר על אהבה שגוועה, כשבריחתה של האהובה - אלברטין, הכלואה בידי מאהב קנאי, מלבה מחדש את להבת התשוקה-קנאה. אלברטין המאוסה הופכת שוב למושא רק כשהיא בלתי מושגת. תמונת העולם המגובשת של מחברי הרומנים במאה ה-19 מאותגרת בספרו של פרוסט שנכתב בתחילת המאה ה-20.
פרוסט. כתב על חוויה אישית של נטישה (צילום: GettyImages)
פרוסט מראה אפשרויות שונות של "עולם" ולא רק את חקר פשרו של העולם, אלא תפיסות שונות של מציאות וגיבושן. כתוצאה מכך, גם הספר, מבחינה צורנית וסגנונית, עוסק בתפיסת המציאות שלו, תפיסת האני ותפיסת הדרך לספר סיפור.הספר מתבסס על חוויית הנטישה של פרוסט עצמו, וחלקים ממכתבי התחינה שלו אל אהובו שולבו בספר בשינוי מינו של הנמען.
"הייסורים הנובעים מזעזוע נפשי שנכפה עלינו שואפים לשנות מצורתם; אנו מקווים להעלימם על ידי שאנו רוקמים תוכניות או מבקשים מידע, רוצים אנו שיעברו את גלגוליהם הרבים לאין ספור...והמיטה, שאנו שוכבים לישון בה עם כאבנו, נראית לנו צרה כל כך, קשה וצוננת כל כך".
"הקנאה", מאת אלן רובגרייה
גיבור הספר, הבעל רדוף הקנאה, הופך בסיפור לשלוחה אופטית של תשוקתו, ומוגדר בעיקר על ידי החלל והחפצים סביבו - מובלעת המסתובבת על צירה כמו מצלמת קולנוע שפועלת ללא הבחנה, ללא נושא, באובייקטיביות. זהו מבט מסתובב שמרפרף על הדברים ומתאר אותם שוב ושוב, בחזרתיות כפייתית. כמו בקנאה.
"שש-עשרה הרפפות השייכות לאותה הקבוצה תמיד מקבילות זו לזו. כשהמערכת סגורה הן צמודות זו לזו בשוליה, חופות זו על זו כדי סנטימטר אחד בקירוב. כשמזיזים את המוט כלפי מטה, מקטינים את שיפוע הרפפות ויוצרים באופן זה סדרה של רווחים המתרחבים בהדרגה".
ההיטפלות לפרטים הלא חשובים כביכול והאיון של דמות הגיבור, מאפשרת לסופר להפנות את המבט מייסורי הבעל הנבגד, אל הבריחה מהחיטוט עצמי אל ה"חיטוט" בפרטי הפרטים התפלים לכאורה, שהם ההשלכה הצורנית של מפת הנפש של הייסורים.
"שיח אהבה", מאת רולאן בארת
בארת כתב מילון של אהבה. לכאורה הוא מספק דיבור אובייקטיבי, מילוני, על מונחים כמו: שקיעה, היעדרות, השתנות, אהבת האהבה, ציפייה, נטישה, קטסטרופה, תלות, גלות בתוך ה"אני" ועוד.
בארת:"אני אבוד לנצח" (עטיפת הספר)
למעשה, זהו דיבור אינטימי שעולה מתוך הניתוח והבנייה של "המאוהב", דיוקן לא פסיכולוגי אלא אפיון של דיבורו של האוהב אל מול שתיקתו של הנאהב. האוהב השבוי בדימויי אהבתו, לכוד בעצמו, שפתו ארוגה מתשוקה והוא במבוי סתום. קטסטרופת האהבה של חולה האהבה היא מצב של פאניקה: "השלכתי את עצמי לתוך האחר בכוח רב כל כך, עד כי בהיעדרו אינני מסוגל לשוב ולמצוא את עצמי, להבריא: אני אבוד, לנצח".
בארת, אחד האינטלקטואלים החשובים של זמננו, מבטא את עצמו בטקסט שנע בין ספרות למסה, ומוותר בו על הדיבור האובייקטיבי לכאורה, כדי לנסות וללכוד מצב תודעה נטול שליטה ומגומגם. ודרך הניסיון הזה הוא מתגלה כאדם, כמחבר וכאוהב.
"שמש שחורה", מאת ג'וליה קריסטבה
מסה של הוגת הדעות, מאת הסופרת והפסיכואנליטיקנית העכשווית. כמו בארת שקדם לה, הטקס נע בין כתיבה מסאית לספרותית, בעלת יופי וצלילות. גם כשהיא, כמו בארת, מנתחת יצירות ספרותיות, לכתיבתה עליהן איכויות משלה: "דיבורם של המדוכאים הוא לדידם מעין עור זר; אנשים מלנכוליים הם נוכרים בשפת אימם".
קריסטבה מנתחת את המלנכוליה - הבטנה הקודרת של תשוקת האהבה, כפי שהיא מכנה אותה, תוך כדי קריאה בדוסטוייבסקי, דיראס ואחרים, וקושרת את העצב הדיכאוני, את הכחשת מובן החיים, למיסטיקה כמו דתית שמרתקת את האדם אל מחוזות של יופי בלתי נגיש, אך שלם, של כאב וייסורים.
"המאהבות", מאת אלפרידה ילינק
פאולה ובריגיטה חיות בכפר קטן באוסטריה ועובדות כתופרות בבית חרושת ללבני נשים. משאת נפשה של בריגיטה היא להינשא להיינץ החשמלאי, למרות שהיא סולדת ממנו, הוא מתנהג "כאילו אין לו מוח, אלא זין בלבד". היא לא מוכנה לוותר על עתידו הטוב ועתידה איתו ועם היינץ הקטן לכשיוולד. "
פרודיה על רומנים שעוסקים באהבה. "המאהבות" (עטיפת הספר)
לבריגיטה יש פות, היא עושה בו שימוש. הפות של בריגיטה עוטף בהתלהבות את היזם הצעיר". האהבה של בריגיטה להיינץ אולי מפוברקת, אבל כשסוזי המתוקה נכנסת לתמונה - הקנאה בהחלט אמיתית: "ברגע שבריגיטה רואה את סוזי עם שערה הבלונדיני בחלוק הרחצה הצח כשלג שלה הארוך, תוקפת אותה בחילה".
פאולה רוצה להינשא לאריך חוטב עצים מכוער, עייף, שתיין, נמוך וגס רוח אליה.
"אבל האהבה הופכת את כל העניין מיוחד". זאת עד לסופה המר והנמהר של פאולה הטיפשה שלא השכילה להסתיר את בגידותיה: "בראשה של פאולה התרחשה תקלה מצערת. בכוס של פאולה לא התרחש דבר זה זמן רב. אם אין מרגישים דבר, אין זה אומר שדבר לא קרה....גם אריק סובל מאוד, אולי הוא לא יתגבר על זה לעולמים, מקוננת אמו".
הרומן הזה הוא פרודיה על הרומנים והמסות המוזכרים לעיל, וכן על יצירות גרמניות מסורתיות כמו רומן חניכה, רומן המולדת ורומנים בכלל. הוא מדבר על הבנליזציה של שפת האהבה, ועל ההתאהבות והתשוקה כסחר-מכר כלכלי חברתי. על השאיפה לקינון בכול מחיר, והקנאה לקניין המדומה והממשי. הוא עוסק בשימוש באהבה ובסקס ככלי לקידום אינטרסים חבויים וגלויים, לצד השטחה של שפת האהבה. ומכאן התוצאה היא לא אבדן השפה, וגם לא אפיון דיבורו הכאוטי של האוהב והנבגד, אלה פאסטיש על ספרות ייסורים וחיבוטי נפש.
ספרה החדש של רונית ידעיה, "שכן טוב", ראה אור בימים אלה בהוצאת "כתר".
לפנייה לכתב/ת 
