עם כל הכבוד לתאוות, חייבים להיכנע לאלוהים
הדרך בה חרדי מוצא את זיווגו היא שידוך. אולי גם משיכת לב קלה. הוא מוותר בכך על הנאות, התאהבויות, מגע וחיבור לנפש תאומה. החרדי מוותר על ההנאה להביט בנשים. הנשים החרדיות מוותרות על רומנטיקה. הן יודעות בדיוק מה הן מפסידות
במה אנחנו דומים ובמה אנחנו שונים?
>>> הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
איך ייתכן שבדורנו מציבים נשים במעמד משפיל שכזה?
יהודי חרדי מודרני אוכל הרבה בוץ במגעו עם האלוהים הלא פשוט הזה. הוא יכול לחשוב מחשבות כמו אלו שחולפות בראשו של שכנו החילוני. לא מתחשק לו תמיד לשמור טהרה עם אשתו. גם הוא בז לאלוהים הזה שמונע ממנו ועוצר בעדו מלאונן. גם הוא לא מבין מדוע כשגבר נמשך לגבר הוא צריך להדחיק את תשוקתו. גם הוא מביט על עגונות ושואל מה זה? איך ייתכן שבדורנו מציבים נשים במעמד משפיל שכזה? למה נשים נאלצות להיכנע לבעל אלים? למה לוותר על חיי אהבה רק משום שהבעל מסרב לשחרר אותן?
החרדי גם מכיר את הרבנות ואת כוחותיה הדלים ואת "הרגש והאנושיות" שלא תמיד קיימים בה. האם הוא אהבל? למה הוא קונה את כל הלוקשים מסביבו? הרי השקר והטירוף בימינו כל כך גדולים שהם מציקים לחרדי לא פחות משהם מאיימים על שכנו החילוני.
אבל הדת היא כניעה למלך מלכי המלכים.
לוותר על ההנאה הכרוכה בהסתכלות על נשים
הדרך בה חרדי מוצא את זיווגו היא שידוך. אולי גם משיכת לב קלה. הוא מוותר בכך על הנאות, התאהבויות, מגע וחיבור לנפש תאומה. החרדי מוותר על ההנאה הכרוכה בהסתכלות על נשים.
הנשים החרדיות מוותרות על רומנטיקה. החרדיות הן לא כאלו שלא רואות סרט ולא קוראות ספר. בנות חרדיות לומדות במכללה, נחשפות לסרטים וסדרות ויודעות בדיוק מה הן מפסידות. הן מפסידות את הרומנטיקה, למעשה, גם את בניית הזהות המינית, את הפידבק לנשיות שלהן. הן מוותרות על כל אלו והולכות לקראת נישואים עם גבר אחד, שלא בטוח שיהיה להן טוב איתו ושייתכן שיהיה בלתי אפשרי להיפרד ממנו.
כל זה לשם מה? למען התורה. התורה דוחקת את כל העינוגים האלה ומציבה אותם בקטגוריית חטא. לפי הרמב"ם, המסכם מהגמרא את ההלכות של חיי אישות, חיבוק ונישוק ללא נישואים, הדרגה הכי קלה של מגע, הם כבר בבחינת פשע. יהודי חרדי מוותר על הנאות העולם לא רק בגלל החטא שבהן, אלא גם בגלל מתיקותה של התורה.
היהודי החרדי מוצא לעצמו לפעמים פתחים של שחרור, של ביטוי עצמי. אבל הוא יודע שאלוהים למעלה רושם – "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (פרק ב', משנה א' במסכת אבות)
יהודי חרדי לא מנסה להכחיש את התורה. הוא לא יפרש אותה בדרך שונה מהפירושים החרדים הבסיסים. הוא נאמן רק להם. הוא לא יקבל פירוש מבית היוצר של האקדמיה לענייני המקרא בימינו. אצלו מה שאמר רש"י לפני למעלה מאלף שנה זאת האמת.
עם כל הכבוד לתאוותיו ויצריו, השם הוא האלוהים, וחייבים להיכנע לו.
מסורת ללא דת היא חגיגה של צביעות
זהו בעצם הפער הענק הזה בין החינוך מינקות של החרדי מול חינוכו של הקיבוצניק, וכך יש להתייחס אל ההבחנה של בן זאב בין מסורת לדת.
מסורת ללא דת היא חגיגה של צביעות. אתה כאן, או כאן. אי אפשר להגיד לגבי אלוהי היהודים - מתאים לי, לא מתאים לי. אי אפשר לקחת רק את מה שמתאים - רק את סלסילת הביכורים ואת משלוח המנות. זאת צביעות לאכול בראש השנה תפוח בדבש בלי לשמוע גם את תקיעת השופר. אתה לא יכול להיות אתיאיסט, להביט על הרב בהתנשאות כעל דמות פרימיטיבית השייכת לעבר ובו בזמן להינשא דרך הרבנות. אתה לא יכול לבקר את אלוהים שאמר ו"את עשיו שנאתי" ולבחור לדלג על "שפוך חמתך" בהגדה של פסח כי זה לא נעים ומעקצץ.
אם אלוהים הוא המצאה וביזיון, אז אל תיהנו גם מהמסורת. תחיו ללא לחלוחית של דת. ללא עונג של מנהגים. באיזו זכות אתם נהנים מהמסורת כשאין אמונה וכשהחוקים האמיתיים של החג נרמסים? אתם הרי נהנים מאופניים ביום כיפור ומהשקט של ימי שישי בזכות הדוסים שהייתם בוחרים שייעלמו ושלא יפריעו לכם.
הניסיון הזה לאחוז במסורת ובה בעת לראות באלוהים מלך פרימיטיבי ולבטל רבים מאיסוריו כי זה לא נוח לא נעים, הוא ניסיון נלעג, לעג לרש.
הצביעות הזו של רוב העם גורמת לי לזלזל באינטליגנציה החילונית.
החילוניות, החינוך החילוני, יוצרים יהודי חדש שמנסה לשחות במימי ההגדרות החדשות של מה זה אומר להיות יהודי. לשמור על מסורת אבל לקחת רק מה שנעים. החילוניות הזאת עוטפת את הידע התורני בריפודים של כיף בלבד. היא חוסכת את המלחמה בין היצרים, את המאבק העצמי.
הנתח של הגנת העם ותחזוקת הכלכלה
יש כאן סוג של חוסר צדק. מצד אחד - מיעוט שמחויב להלכות קשות, לא רק לאלו שעושות כיף, ומצד שני - רוב העם שעושה צחוק מתורת ישראל ובוחר במה שנוח לו.
מה בכל זאת מאחד אותנו? דווקא מאמרים, כמו זה של בן זאב, שאומרים בשורה התחתונה - גם אנחנו יהודים, גם אנחנו מחפשים הגדרה.
אני רוצה לסיים בטוב. תקפתי רבות מהקביעות של בן זאב, אבל אני לא שוכחת שגם החילוניים נוטלים על עצמם חובות. הם קיבלו את הנתח של הגנת העם מפני אויבים ושל אחזקת הכלכלה במדינה, שבעקיפין מצליחה להחזיק מוסדות תורה ולתקצב בתים יהודים שהולכים בדרך ישראל סבא. זאת אות כבוד ותודה לחילונים. יהודי חרדי חייב להיות מודע לכך ולהכיר תודה.
לפנייה לכתב/ת 
