נפגע מרסיסים

"רסיסים" - סרטו הדוקומנטרי של יונתן חיימוביץ', בן לעולים מקייב שבאוקראינה, עוקב אחר הנשים שנותרו בשכונת ילדותו בירושלים, אליה לא חזר מאז התייתם מהוריו. באמצעות המצלמה תיעד את תושבות השכונה והאינטראקציה ביניהן כפיסת מציאות שלא תשוב על עצמה. הסרט הוקרן אתמול (ד') במסגרת פרויקט "כשקולנוע פוגש מציאות" של הבנק הבינלאומי. בטור אישי ל-ynet מספר הבמאי אל המסע המצולם בעקבות זכרונותיו.

בחורף 75' הגיעו הורי מקייב שבאוקראינה למרכז הקליטה במבשרת ציון, שם נולדתי. בגיל שנתיים עברנו לגור, עם הסבתות, הסבים והדודים, ברחוב קטן בצפון ירושלים. רובם של דיירי הרחוב היו מהגרים, בעיקר ממדינות בריה"מ לשעבר.  

צפו בטריילר של הסרט "רסיסים"

גדלתי מוקף בסיפורי הזקנים הרוסים, חברים של סבא וסבתא, שדיברו בלהט על מלחמת העולם השנייה, על שלג ויערות, על המצור הגדול ועל הפרטיזנים. התווכחו ביניהם מי פחות גרוע, לנין או סטאלין, ומה יעלה בגורל המעצמות. היינו חלק מקהילה קטנה, דוברת רוסית, שהיתה עולם ילדותי.  

חזרה לילדות

בתחילה לא ידעתי מה בדיוק אני מחפש, מעבר לכמיהה העמומה לגעת במה שפעם היה עבורי בית. במשך ימים ארוכים התבוננתי ברחוב ממרחק ולא העזתי להתקרב לבניינים. חששתי מן המפגש הטעון עם אנשים המוכרים לי מילדות, אך בה בעת פחדתי שלא אמצא שם כלל פנים מוכרות.

מסדרון אל העבר. מתוך הסרט "רסיסים"

בהדרגה, התקרבתי יותר ויותר. גיליתי שפניו של המקום השתנו מאד ושרוב הדיירים הוותיקים נפטרו או עזבו, אך גם פגשתי כמה אנשים, בעיקר נשים, שהכרתי כילד ושאותן לא ראיתי קרוב לעשרים שנה. 

על אף שכיום לא מתקיימים קשרים אישיים בין הנשים שצילמתי, נראה היה לי שהן חולקות קווי גורל משותפים. גם לאחר שנים רבות של חיים בישראל, הרגשתי בזרות שהן חשות כלפי המקום בו הן חיות, בגעגועים לעולם שהשאירו מאחוריהן ושלמעשה אינו קיים עוד, ובמאמץ לשמר משהו מן הבית שאבד להן. קוים אלו היו נוכחים במשפחתי והם מוצאים הד גם בתוכי.

הזמן קפא, לא הגיל. מתוך "רסיסים"

המפגש המחודש ריגש והפתיע אותי. במהלך הצילומים, החשש וצביטת הזרות, שאיתם חזרתי לרחוב התחלפו בהדרגה בהרגשה של חזרה הביתה. לא רק במובן הפיזי, כי אם במובן העמוק של שיבה למקום מוכר, מקום שאני מזהה בו את עצמי.

התעוררה בי תחושת דחיפות להספיק ולצלם, לאחוז בכמה שרידים אחרונים מעולם הולך ונעלם. בחרתי לצלם כל אחת מהנשים בנפרד, בדירתה היא ובמעשי היום יום שלה, ובאמצעות הרסיסים הנפרדים האלה לנסות וליצור תמונה נפשית.

בחדרי חדרים, בתוך הלב

את מה שחלף ועבר אין להשיב, וגם אי אפשר לצלם. מתוך ההבנה הפשוטה והכואבת הזו, שהלכה והעמיקה בי במהלך עשיית הסרט,

צמח חיפוש אחר דרך להעביר אל המסך את מה שאינו ניתן לייצוג ויזואלי או מילולי.

כך, במקום להתייחס באופן ישיר לסיפור האישי והמשפחתי שלי, התמקדתי בסיפוריהן של הנשים שצילמתי דרכם הוא מהדהד. ובמקום לבנות נרטיב חיים שלם, בחרתי ליצור פסיפס מחלקי סיפורים. יותר מאשר תיעוד המציאות עצמה ניסיתי לגעת בחוויה הנפשית, ובאופן שבו העבר ממשיך לחיות בתוכנו.

סדרת "כשקולנוע פוגש מציאות", מפגישה את הציבור הרחב עם סרטים דוקומנטריים מרחבי הארץ. זאת במסגרת פרויקט תרבות וקהילה בבינלאומי.