בלי פרחים ובלי כתרים

אודט אלינה נולדה בפריז ב- 1910 למשפחה ממוצא יהודי. היא היתה ציירת, סופרת ואשה משכילה באורח יוצא מן הכלל. אלינה החזיקה בדעות מוצקות, שהובילו אותה לנטוש את חייה הנוחים ולהתנגד באופן פעיל לכיבוש הנאצי. ב-1940 הצטרפה לרזיסטנס הצרפתי, ושם שירתה בתפקידים רבי אחריות, בין היתר כשרטטת מפות ובתפקיד במחלקת התחמושת, בתיאום הכוחות ובתכנון מתקפות לשחרור המחנות, ומתקפות על בסיסי חייל האוויר הגרמני.

"זה חודשים אני חולמת שתהיה לי מטפחת אמיתית" (עטיפת הספר)

אלינה הייתה גם החולייה המקשרת בין סופרי המחתרת, כגון לואי אראגון, קלרה מאלרו, פרנסואה מוריאק ועוד. ב-1944 נלכדת אלינה על ידי הגסטפו בעיצומה של פעילות מחתרתית. היא עברה עינויים, ובעקבות סירובה לשתף פעולה נשלחת לאושוויץ, שם היא שוהה עד לשחרור המחנה בידי הרוסים. ב-1947 פרסמה  את "בלי פרחים ובלי כתרים" והספר זכה לביקורות מצוינות. ואולם, הן הסופרת הן כתב היד, נעלמו מן המפה לפרקי זמן ארוכים, ושבו וצפו אל פני השטח בגלגולים שונים, כל אימת שמישהו גילה אותם.

פתח דבר

כשחזרתי מאושוויץ ב־1945 הרגשתי את שעבר עלי שם בחריפות כה נוקבת, שלא יכולתי לכלוא זאת בתוכי. את התחושות הללו הבעתי ברשימות וברישומים. הם שהולידו את “בלי פרחים ובלי כתרים״. איני מתחרטת על שכתבתי את הרשימות הללו מיד בשובי מן המחנה, כי הזכרונות מתעוותים בחלוף הזמן, מיטשטשים או מתחדדים, ותמיד הם מתרחקים מן האמת.

המהדורה הראשונה שיצאה בעותקים מועטים אזלה זה זמן רב. לאון מוּסינאק כתב בהקדמה: “... תנורי המשרפות אמנם נהרסו, אך העשן המיתמר מהם עדיין מקדיר את שמי העולם...״. זה היה ב־1947.

מאחר שהנאציזם - שמעולם לא חדל להתקיים בכוח - מנסה היום לכפות עצמו בפועל באמצעות אלימות ופשע, אני סבורה שעלי להוציא לאור את העדות הזאת. בלי לשנות בה דבר.

עם זאת, לא הייתי רוצה שיטעו בכוונתי. למרות המרירות שבדברי, למרות התיאור חסר הפניות של התגובות האנושיות, מעולם לא דיווחתי על התנהגות של עציר בהקשר למוצאו או ללאומיותו. כשהגעתי לאושוויץ פגשתי נשים ששהו במחנה זה שנים. ממרחק הזמן אני מיטיבה להבין שהצורך הנואש לשרוד, היה בו כדי להוליד רשעות ולהפוך בני אנוש לחיות טרף. הסיפור שלפנינו אינו מאשים את הנשים הללו, אלא את מי שהביאו אותן לידי כך. אף על פי כן, כאשר אני שבה וחווה את רגעי האושר הנדירים שהעניקו לי חברותי לצרה ואוֹלֶק הקטן, אני יודעת שבמאזן הזכרונות שלי, משקלם הוא הגדול מכולם.

אני מקדישה מהדורה חדשה זו למי שעדיין לא נולדו ב־1945. מי ייתן ועדות זו תעורר בהם אימה מפני הנאציזם, אך גם תקווה ואמונה בעתידו של האדם.

אודט אלינה

נובמבר 1981

יולי - המטפחת

זה חודשים אני חולמת שתהיה לי מטפחת אמיתית.

דבר־מה אחר מסמרטוט מטונף שעבר בחטף תחת מים קרים.

הודות למחלתי יכולתי לספק לעצמי את המותרות הללו. התקשיתי לאכול את הלחם שלי והחלפתי שתי מנות בתמורה למטפחת בָּטיסְט גדולה. היא נפלאה בעיני, המטפחת שלי, צבעה חום אדמדם של מפרשי ים, ובמרכזה ריבוע ירוק גדול.

גמרתי אומר לשוב אתה לצרפת. נקטתי תחבולות ערמומיות כדי לשמור עליה. אם אשוב, היא תהיה הסמל לכך שהחזקתי מעמד.

ספטמבר

בספטמבר התגלגל לידי מעיל קצר שחור, מהודק לגוף עד מאוד.

וכך, בגרביים הירוקים שלי ובמגפונים המרופטים שלי, הודבק לי הכינוי “הגנדרנית מבירקנאו״.

הערב, כשהלכתי להביא מעט מים קרים, שמעתי את הבנות הרוסיות שרות במקהלה.

השמש שקעה. זה היה כל כך יפה שהתפעמתי כולי, כאילו לא הייתי כלואה.

אני מבקשת את נפשי למות, כי קר לי, כי העולם שוכח אותנו וכי מוטב לגמור עם זה מהר.

בלילה ההוא בספטמבר, הייתי חייבת לצאת מהבלוק.

השמיים זהרו באורח יוצא מן הכלל.

המחנה השקוע בשינה היה מוצף דומייה גדולה ובהירה.

מעלינו היה הכול פתוח לרווחה.

יכולתי ליצור קשר עם כל כוכב לכת בשמיים.

לא הייתי אסירה עוד.

הבטתי למטה, על המרחב הגדול הזה, המת.

אשה זקנה יצאה אף היא מהבלוק, נשענת על קב.

היא התקשתה מאוד לכרוע. ראיתי אותה עושה את צרכיה כמעט בעמידה, מנופפת את הקב באוויר כמו דמות מחזון אחרית הימים. צללית על רקע הירח.

במרחק מה משם עלו להבות גדולות מהארובות אל השמיים.

זה היה לילה זך בספטמבר.

המשרפות היו מלאות עד אפס מקום בחומר בעירה אנושי.

מבחינה הגיונית, איני יכולה לטפח עוד תקווה שאשרוד, אבל תחושה פנימית כלשהי, בלתי מודעת, מעוררת בי תקווה מנוגדת לכל היגיון.

קומנדו 313, בלוק 29 נובמבר 44׳

בכל יום ויום עלינו ללכת שנים־עשר קילומטרים בבוץ כדי להגיע אל אתר העבודה.

שנים־עשר קילומטרים בבוץ צמיגי, בדרך משובשת, זרועה חתחתים ותלמים. לפעמים המדרונות כה חלקים עד שאנו נאלצות לטפס על ארבע.

בעצם אפשר לומר שאיני נועלת נעליים: כף רגלי הימנית נתונה במין מגף ענק שהסוליה שלו מחוברת רק בעקב, כף רגלי השמאלית נתונה בערדל חסר צורה שאחרי שלוש פסיעות, הפך את רגלי לפצע שותת דם.

אנחנו מגיעות לרמה מישורית קפואה על שפת נהר הוויסְטוּלָה.

עלינו להישאר שם במשך עשר שעות, לחפור באדמת ביצה מרופשת או להעביר גושי אדמה ממקום למקום. איננו יודעות איך להתגונן מפני הרוח הנושבת מכל כיוון.

אין לנו ולא נקבל שום משקה או מזון חמים.

אצבעותינו קפואות מכדי לבצוע את הלחם שלנו. אנשי האס.אס. הדליקו מדורות גדולות במקומות אחדים הרחק מאיתנו. הקאפו שלנו הולכות להתחמם שם.

לנו, כמובן, אסור להתקרב.

אנו מונות כאלף וחמש־מאות עובדות. בערב מסדרים אותנו בקבוצות של מאה.

לפני היציאה מעכבים אותנו פרק זמן שנדמה לנו אינסופי. ואז עלינו לצאת לדרך מהר, יותר מהר.

לפתע פתאום עוצרים אותנו בדרך, איש לא מבין מדוע. ואנו ממתינות.

אחר כך עלינו לצאת שוב לדרך בריצה.

הכלבים שאולפו לנשוך אותנו נובחים סביבנו.

חשוב מכול לשמור על הקצב, לא לוותר, לא ליפול.

אני יודעת שאין בי עוד כוח לרוץ. בעת היציאה אני משתדלת להתייצב בין מאה הראשונות כדי שגם אם אפגר, עדיין אמצא בקבוצת המאסף.

אבל דרושה מיומנות לתחבולה הזאת, שכן הקאפו לא מרשות לנו לעבור משורה לשורה בשעת הצעידה.

אנחנו מגיעות עייפות ורצוצות. הצלחנו לשוב למחנה כשבידינו, על אלונקה, אשה שהוכתה למוות.

מכריחים אותנו לעמוד במִפקד שעתיים נוספות.

רק אחרי כן מרשים לנו לשוב אל הבלוק, שם יחלקו לנו בחשכה גמורה ובאקראי, מרק שאין לנו כבר כוח לאכול.

אני לא מסוגלת לרוץ עוד, הכלבים רודפים אחרינו. אני לא מסוגלת לעשות דבר בנדון.

אבל, לגמור בצורה כזאת או אחרת.

אני חולקת את יצועי עם עשר נשים הונגריות.

הצלחתי להגיע לכלל הבנה עם אחת מהן, באנגלית. כששאלתי אותה אם השלווה שלה

מקורה בכניעה מוחלטת או בתקווה, השיבה לי במין סִסמה: “יום יבוא והמלחמה תיגמר, לא יהיו עוד מחנות ואנו נשתחרר, והיום הזה עשוי להיות מחר״.

הדרך היחידה להוסיף ולקוות היתה כמובן להיתלות באפשרות המפוקפקת הזאת.

הכי חשוב שהיום הזה יגיע לפני שנמות.

בלוק 4 המכונה “בלוק המנוחה״

בערב, היה נדמה לי שהתגנבתי למאורת המכשפות של “מַקבֶּת״, עם כל הזקנות הפולניות האלה שטרחו סביב הכיריים ורקחו את הדייסות הנתעבות שלהן או בישלו תפוחי אדמה.

הבלוק כולו היה שקוע באפלה, ואילו הן התוו צללים גדולים, מסתוריים קמעה, צופני סוד, על רקע הלהבות האדומות.

הקטעים המובאים מתוך "בלי פרחים ובלי כתרים", מאת אודט אלינה. תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה. הוצאת סמטאות ספרים.