"עם ההתבגרות, אני מבינה פחות את השואה"

"בחוץ עדיין היה אור יום ואני שוטטתי ברחובות שכונתי המומה ומבולבלת. גיליתי לעצמי ובעצמי מה מצב העניינים בינינו ובין הנאצים ושילמתי על הידיעה הזאת בכאב. אין ספק שהייתה זו תגובה מופרזת על תקרית שולית, אבל לא היה בכך לשנות את העובדה שעכשיו ידעתי/ מעתה והלאה, בלי שהיה עלי לחשוב על כך ביסודיות, הקדמתי את המבוגרים".

• בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
• הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

במילים חדות ומדויקות, שהמודעות ולקחי העבר ניכרים בהן, כותבת רות קלוגר על עצמה כילדה, יושבת יחד עם חברתה - נערה נאצית, בעת ששהו בקולנוע וצפו בהקרנת הסרט "שלגיה".

ספר זיכרונות ביקורתי וחוקר סבל (עטיפת הספר)

זוהי אחת מנקודות המפתח בסיפורה של קלוגר, כיום פרופסור לספרות גרמנית וסופרת המתגוררת בארצות הברית, אליה עקרה עם אמה לאחר שניצלו ממחנות ההשמדה הנאצים. המפגש הגורלי (בדיעבד, מינורי למדי לאור המאורעות שעתידים להתרחש) היווה עבור קלוגר את הפיקחון וההתבגרות, את קץ התום וראשית ההיכרות עם הכאב הפרטי והאימה האנושית.

לאורך ספרה האוטוביוגרפי, "נופי זיכרון" (הוצאת יד ושם, בתרגומה המצויין של סמדר מילוא) היא משרטטת את קווי המתאר של חייה, כאשר לצד העלאת הזיכרונות על הכתב היא מתגלה כמבקרת קשוחה, כחוקרת בלתי מתפשרת וכמי שמישירה מבט נוקב ולמוד סבל אל מול החיים והמוות, השזורים זה בזה.

סיפור שנכתב פעמיים

"נופי זיכרון" נכתב פעמיים. הוא ראה אור לראשונה בשפה הגרמנית וזיכה אותה בפרסים יוקרתיים על שם היינריך היינה ותומס מאן, וכעשר שנים לאחר מכן, עם מות אמה - דמות משמעותית איתה ניהלה כל חייה יחסים מורכבים ואמביוולנטיים - כתבה את הספר שוב בשפה האנגלית.

"לא רציתי להעציב את אמי", היא מספרת. "לאחר שהמקור בגרמנית, ממנה התרחקה בחירוף נפש, הגיע לידה, היא נעלבה מהתיאורים הקשים הקשורים אליה. הייתי חייבת לה לפחות את זה - להמתין עד מותה עם הנוסח האנגלי".

פעולת הזיכרון משולה על ידי קלוגר לכישוף, והיא מפרטת את האופן בו יש לרקוח את השיקוי למלאכת הכשפים המורכבת. "זהו מעין להג פואטי שאני מחבבת במיוחד", היא מבארת בקלילות משועשעת, "משום שהוא מכוון את הזרקור באופן מיוחד אל הדמיון הנשי. רציתי לומר שהכוח להקרין את העבר באמצעות מילים אל העתיד, עשוי לעזור לנו לבנות עולם טוב יותר, או לכל הפחות - לעזור לנו להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים".

ואכן, בשונה מספרי עדות רבים או פרוזה הנכתבת על השואה, "נופי זיכרון" אינו עוסק רק בתיעוד החוויה הפרטית של ניצולת שואה, אלא נוגע בשאלות מהותיות על טיבם של בני האדם והחברה, על מקומה של האשה בתקופת השואה ובתפקידו של הזיכרון.

תנועות הנוער ההיטלראיות בוינה בזמן המלחמה (צילום: GettyImages)

קלוגר בוחנת בעיניים מפוקחות את ילדותה בווינה, מתארת בדיוק מבעית את הגירוש שלה ושל אמה לטרזינשטט ואושוויץ, את החיים במחנות העבודה והמשפחות ואת צעדת המוות. אך היא ממשיכה בשרטוט החיים שלאחר המלחמה, בגרמניה ובארצות הברית. סיפורה מתואר מנקודות מבט מגוונות המעשירות את הפרספקטיבה, ולפיכך, אינן מאפשרות היקבעות על מבע יחידני.

רות הילדה, רות הבוגרת

לצד הילדה רות, שכל עולמה מתהפך עליה, אנו מקבלים את נקודת המבט של רות הבוגרת, המבקרת באומץ את דמותה המסוכסכת של אמה, שהייתה ניצולה וגם מי שהצילה, אך זרעה בסביבתה כאב רב. אנו נחשפים לנקודת מבטה של קלוגר הפרופסור, החוקרת ואשת ההגות, המעלה סוגיות חברתיות ושאלות מגדריות, מבקרת בחריפות את המוזיאונים המוקדשים לשואה ואת המסעות למחנות ההשמדה, כמו היו אתר תיירותי נחשק.

היא משלבת שירה פרי עטה, חוזרת לבחון את המציאות מעיניה של ילדה ומיד לאחר מכן, מביטה נכוחה על אותה מציאות ממרומי גילה וניסיון חייה. התוצאה המתקבלת מרשימה באופן יוצא דופן, וכתיבתה המדוייקת, החפה מקישוטים, מספקת חוויה מטלטלת ומסעירה.

"לא ניתן לשחזר את הכאב", כותבת קלוגר ומוסיפה על כך בשיחתנו, כי "במקרים רבים, המוזיאונים שנוסדו על הריסות מחנות ההשמדה הם אנוכיים ונוטים להציג את התורמים ולא את המתים - או שהמיקוד הוא על המבקרים ולא על הקורבנות. אך לאמיתו של דבר, גם מעשה הכתיבה בעייתי מכיוון שאין בנמצא שום אפשרות לבנות מחדש חוויה, כל חוויה שהיא. אנו יכולים לזכור אותה, אך זה לא יהיה אותו הדבר".

יחד עם זאת, היא דווקא מצאה נחמה כלשהי בכתיבה. "העלאת הדברים בכתב מלווה בתחושת שמחה," היא מספרת. "זאת משום שמלאכת הכתיבה עצמה היא מעין ניצחון, ומהווה משקל נגד לכאב של הזיכרון. ממש כמו הממרה המפורסמת: 'אני חושב משמע אני קיים'. התחושה הזאת של היות מישהו, היות עצמך, מתעצמת כאשר עוסקים בכתיבה, כשמביעים את המחשבות הפרטיות שלך".

לנשים אין עבר

הנושא המגדרי חזק מאד ב"נופי זיכרון", ומהווה לא רק פן של המחשבות הפרטיות של קלוגר, אלא תמה חזקה מבחינה הגותית. פרט לניסיון להתחקות אחר היחסים הסבוכים עם האם, היא מבקשת לעמוד על טיבן של הנשים הנאציות ובפרט החיילות ההיטלראיות; אך לצד כל אלו, היא מצטטת למכביר מכתביהן של נשים ובוחנת ברגישות את תהליך הכתיבה מפריזמה נשית. אחת האמירות החזקות שלה בהקשר זה הינה "לנשים אין עבר, הן לא אמורות להיות בעלות עבר, לגבר יכול להיות עבר מעניין, לאשה - רק עבר לא מהוגן".

"אני פמיניסטית; במובן זה שהפמיניזם הוא חלק מההומניזם," היא מסבירה. "להתפתחות שלי כאשה היתה לא פחות משמעות מההתפתחות מקטנות לבגרות, ולשתיהן משקל רב בהיותי יצור חושב. אם נוסף לכך שאני מורה וסופרת, גודלתי וחונכתי על ידי נשים, וכילדה זכיתי ליחס נעים מאסירות שותפות במחנות. מרבית מהקרובים לי הן נשים. לכן טבעי שהפן הנשי יהיה דומיננטי, חשוב ומרכזי עבורי".

רשימות שמותיהם של יהודי וינה שנשלחו לגטו טרזינשטט

כשהיתה קלוגר בת שש, היטלר פלש לווינה. אביה נשלח לבוכנוולד ולאחר ששוחרר, ברח, נכלא שוב, ונספה בדומה לאחיה, בידי הנאצים. בזכות יכולות התמרון של אמה, הצליחו השתיים לעבור את הסלקציה ונשלחו למחנה העבודה כריסטיאנשטט. בניסיון בריחה מוצלח, נמלטו היא, אמה ונערה נוספת שאמצו מצעדת המוות. רק שנתיים לאחר סיום המלחמה עקרו מגרמניה לארצות הברית, אך טראומת העבר לא הרפתה.

ובכל זאת, על גרמניה הנוכחית וספרות העוסקת בשואה היא מגיבה באמביוולנטיות. "גרמניה ואוסטריה נהפכו למדינות דמוקרטיות ושקטות. לא מלהיבות, אבל בהחלט לא מאיימות. וככל שאני מתבגרת, כך אני מבינה פחות ופחות את השואה. כשמגיעים לוינה או ברלין, המחשבה על הקטסטרופה שעברו היהודים פשוט בלתי נתפסת. כך גם בנוגע לכתיבה על השואה. כמו בכל ספרות שהיא, חלק מהספרים טובים מאוד, ואחרים פחות.

יש כמה קלאסיקות כמו ספריהם של פרימו לוי, אלי ויזל, אימרה קרטש, טדיאוש בורובסקי ואחרים. אבל יש גם הרבה ספרים שהם קיטש ולכן יש לבחון כל יצירה לגופה. בדבר אחד אפשר להיות בטוחים: מעתה תהיה יותר ויותר כתיבה על השואה, מכיוון שהספרות תכתב על ידי אנשים שלא חוו אותה".

כמי שכן חוותה את השואה, ואף כתבה על כך יצירה מקורית, היא מופתעת מההתקבלות המדהימה לה זכה הספר. בהתרגשות, היא מספרת על מכתב שקיבלה מטייס "אל על" שכתב לה כי בעת המתנה לטיסה, הוא קרא בספרה בשקיקה. "אינני יכולה לתאר עד כמה המכתב שימח אותי ולמען האמת, אני עדיין מופתעת מהצלחת הספר בעולם. במשך יותר מעשרים שנה קיוויתי שיתורגם לשפה של בני עמי - שאותה, יש לציין, אינני דוברת - ואני מאושרת עד מאד שכעת סוף סוף, התקווה מתממשת".

כאמור, לאחר שנים רבות של ניתוק מגרמניה ואוסטריה ומהתרבות הגרמנית, מצאה

עצמה קלוגר חוזרת למקורות; חזרה שהיתה בעצמה מסע לא פשוט ולוותה באינספור רגעים מחרידים וקשים, שכתיבת הספר היתה נקודת השיא שלו. בעקבות התהליך הארוך, יכלה להישיר מבט אמיץ ולהכיר בחשיבותה של השפה הגרמנית עבורה.

"גרמנית היא שפתה של אמי ואני מרגישה נוח עמה", היא מסכמת בגאון. "אין ספק שזו ירושה בעייתית, אך לא בחרתי אותה ושום אנטישמי לא ייקח אותה ממני. מה גם שאינני מוכנה לזנוח אותה, ולו משום שכל כך הרבה נלקח מאיתנו. ודרך אגב, אני כותבת ודוברת את השפה טוב יותר מכל נאצי, כולל היטלר".

"נופי זיכרון", מאת רות קלוגר. הוצאת יד ושם, 275 עמ'