הקלות הבלתי נסבלת של הפסיקה
נדמה כי יותר ויותר פסקי הלכה בדורנו נכתבים כשפרשנותם נעשית מתוך מניעים חברתיים ופוליטיים. הקורא מן השורה מתקשה להבחין בין פסק הלכה, לבין "סתם" דעה. כך הופכת כל גחמה של רב, לפסק הלכה מקובל
פסקי הלכה רבים שנכתבו במהלך השנים האחרונות, עוררו מחלוקות בקרב הפוסקים, לצד ביקורת נוקבת שהגיעה מחוץ לעולם ההלכתי, וזכתה לדיון ציבורי נרחב. מדובר בעיקר בפסיקות שפורסמו דרך מכתבי רבנים מתוקשרים.
פסיקות אלו מעלות שאלות בסיסיות וחשובות בעולמה של ההלכה: מהן מטרותיו הראויות של רב בבואו לפסוק הלכה, ומהי מידת הגמישות הפרשנית-הלכתית שהוא עשוי לנקוט בה, לאור מטרות אלו. מייצג מובהק של אחד הקטבים סביב שאלה זו הוא הרב סולובייצ'יק, שטען כי ההלכה היא תחום דעת "טהור", המנותק לחלוטין משיקולים חוץ-הלכתיים, וממילא – מרחב הפרשנות של הפוסק נמצא בתוך התחום ההלכתי בלבד.
גבולות הפרשנות ההלכתית
בניגוד לעמדה זו אני סבור, כי ההלכה שימשה (וצריכה להמשיך לשמש) גם לטובת השגת מטרות
חברתיות שונות העומדות לנגד עיניו של הפוסק, כשהוא מפרש את המקורות ומכריע בדבר הלכה. זאת הדרך שנהגה בפועל במאות ואלפי פסיקות של רבותינו, מתקופת התלמוד ועד היום.
לכאורה, מהבחינה התיאורטית-עקרונית יש בטענה זו בכדי להצדיק, למשל, את מכתב הרבנים האוסר על השכרת דירות לנוכרים, ואת דרכו ההלכתית. שכן המכתב והחתומים עליו השתמשו בכלים ההלכתיים שלפניהם באופן יצירתי, כדי להשיג מטרה חברתית-פוליטית (שעליה ניתן לחלוק, כמובן), כחלק מהסכסוך היהודי-ערבי. אך לא כך הוא הדבר, שכן להשפעתן של מטרות חוץ-הלכתיות על הפרשנות ההלכתית, ישנם גם גבולות, ובכך נעוצה מורכבותה ועדינותה של המערכת ההלכתית.
כאשר פוסק "מותח" את פרשנותו רחוק מדי מרוח המקורות ההלכתיים שלפניו, ההלכה מאבדת מעוצמתה. הנמען של הפסיקה ההלכתית - קרי, האדם מן השורה - מוכן לראות בהלכה מגדלור שמנחה את דרכו בחיים, רק במידה שהוא חש כי פסקי ההלכה אכן מבוססים בתוך שיח המקורות ההלכתיים היהודיים. כאשר הקורא מתרשם כי מדובר בפלפול רחוק, בעורבא פרח - ממילא פסק ההלכה הופך לחסר משמעות שכן הוא מאבד את נמעניו, וכתוצאה מכך - המערכת ההלכתית מפסיקה לפעול כראוי.
היו הגונים בדין
לצערי, נדמה כי יותר ויותר פסקי הלכה בדורנו נכתבים כשפרשנותם המופלגת למקורות ההלכתיים, נעשית מתוך מניעים חברתיים ופוליטיים, וכך קשה לקורא מן השורה להבחין בין פסק הלכה, לבין "סתם" דעה של פוסק בענייני השעה, שאין לה משקל הלכתי.
אכן, פסק ההלכה תלוי במידה לא מבוטלת במדיניותו של הפוסק, באופיו ובהשקפת עולמו; אך ההגינות דורשת ממנו לומר בפירוש מתי הוא מפלפל ונדחק, ומתי הוא מציג את "דרך המלך" ההלכתית. כך גם אני עצמי נוהג, למשל כאשר אני כותב תשובות הלכתיות הנוגעות למעמד האישה. כאשר בכדי לחזק את מעמד האישה עלי להידחק מבחינת הפרשנות ההלכתית, אני כותב כי בעניין זה אני מסתמך על דעת יחיד, או שפרשנות מסוימת שאני מציג איננה הכרחית, או אף נוגדת פרשנות אחרת, מסתברת יותר.
דרושה שקיפות בפסיקה
במסורת הפסיקה היהודית אנו מוצאים פוסקים שדגלו באופן שיטתי בשקיפות, ולצידם פוסקים שלא
הקפידו על כך. כיום, במציאות התרבותית בה אנו חיים, נדמה לי כי ראוי לכל פוסק להקפיד על שקיפות ועל כנות אינטלקטואלית בפסקיו.
המצב הבעייתי של הפסיקה כיום, נובע מכמה גורמים שהצטרפו: פרשנות-יתר למקורות מתוך מניעים חוץ-הלכתיים, היעדר שקיפות לגבי פרשנות זו, ולעתים גם היעדר מודעות של הפוסק להשפעות הפועלות עליו.
באופן טבעי מתרחש גם תהליך מקביל ומטריד לא פחות, בו מאבדים קוראי ההלכה את חוש הביקורת שלהם כלפי פסקי ההלכה. שילוב של כל הגורמים הללו, מאפשר מצב בו כל גחמה של רב עלולה להפוך לפסק הלכה מקובל, ואף להיחשב להלכה המקורית הנהוגה מימים ימימה.
- הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע. המאמר המלא מתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "דעות"
לפנייה לכתב/ת 
