כל יום טרבלינקה: גזענות, ניצול בעלי חיים וכלכלה

כלכלה היא נושא רחב יותר ממה שאנחנו חושבים בדרך כלל. כמובן שיש תאוריות מרכזיות הנחשבות "הארד קור", אבל הנושאים הכלכליים, ובכן, הם גולשים לכל אחד מתחומי חיינו, ואחד הדברים המעניינים ב"ליד הכלכלה" הוא לראות איך מהלכים שקשורים בתחום הזה משפיעים על האופי שלנו ועל התרבות שלנו בכלל.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

דבר כזה ננסה לעשות השבוע ובשבועות הקרובים. נראה כיצד רגע חשוב בתולדות החברה; ביותן של חיות הבית, השפיע עלינו, על התרבות שלנו ועל האופי שלנו.

טרבלינקה, בעלי חיים וכלכלה

בספר "כותב המכתבים" כותב סופר היידיש זוכה פרס נובל, יצחק בשביס זינגר שחלק ממשפחתו נספתה בשואה, את המשפטים הבאים: "הם (בני האדם) שכנעו את עצמם כי האדם, המזיק הגדול מכולם הוא נזר הבריאה. כל שאר היצורים לא נוצרו אלא כדי לספק לו מזון, עורות ופרוות; הם ערוכים לשימושו, והוא רשאי לענותם ולהשמידם ככל שיחפוץ. ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה". 

לאחרונה ראה אור בעברית (בהוצאת פרדס) ספר יוצא דופן. שם הספר לקוח מדברי בשביס זינגר; "כל יום הוא טרבלינקה", והתיזה שלו יוצאת דופן; הוא בא להראות את הקשר שבין התעללות וצריכה בוטה של בעלי חיים בתרבות שלנו עם השמדות עם, גזענות והתעללות כללית.

הקשרים כלכליים ותעשייתיים לא חסרים פה, ואני מבקש לעסוק בהם בטורים הקרובים. משהו לא שגרתי שעולה מספר לא שגרתי.

ביות בעלי החיים

ביות של בעלי חיים מוגדר כתהליך היווצרותו של זן או מין מיוחד כתוצאה מהתערבות בני אדם. הביות נעשה מתוך כוונה לרתום את בעל החיים (או את הצמח) לתועלת בני האדם, ומתוך כוונה להעצים תכונות מועילות (לנו) ולצמצם את היקפן של תכונות שאינן מועילות לנו, בני האדם.

זוהי הגדרה כללית מאוד ומבוססת על הערך "ביות" בוויקיפדיה. עוד מוזכר שם כי ביות בעלי חיים החל כבר בסביבות שנת 10,000 לפני הספירה. מהפכת הביות נחשבת לאחת מן המהפכות הכלכליות הראשונות והחשובות שעברו על בני האדם. עד אז חיו אבותינו הקדומים כלקטים של מזון, אוספי צמחים ואוספי שאריות ציד של בני אדם אחרים.

הביות של הטבע; חי וצומח, מסמן את התחלת הפעילות הפרו-אקטיבית, היוזמת של בני האדם ביחס לסביבה שלהם.

במקום להיות נפעלים על ידי הטבע, ובמקום לעוף מהזדמנות להזדמנות, יש כאן התחלה של ציויליזציה חדשה. בפעם הראשונה נזרע זרע, בפעם הראשונה ניטע עץ. ובפעם הראשונה אנחנו יכולים להתחיל לדבר על עודפים ואולי על חסכון בטובין.

מאגר זרעים שישמש גם לזריעה בשנה הבאה, בעל חיים ששייך לנו ושייתן לנו חלב באופן קבוע. כל אלה מלמדים על תחילתה של תקופה חדשה.

אם כל חטאת - ספר בראשית

מה בא קודם, השימוש בבעלי חיים? הביות שלהם וההתאמה שלהם לצרכים שלנו, או האידיאולוגיה המצדיקה את העשיה הזאת? הנה דוגמה קלאסית לקלישאת הביצה והתרנגולת המעצבנת.

לפי הסכמה המרקסיסטית אפשר להגיד אולי ש"קודם" התפתחה כלכלה של שימוש בבעלי חיים ואחר כך נוצרה האידיאולוגיה הקוראת לבני האדם להשתמש בהם. אני מניח שהדברים שלובים והאידיאולוגיה מזינה את מנהגי השימוש ומנהגי השימוש מחזקים את האידיאולוגיה.

אחד המקומות הבולטים שבהם מופיעה האידיאולוגיה הזאת בצורה בולטת הוא ספר בראשית. אלוהים, ניזכר, ברא את האדם והעניק לו שליטה על בעלי החיים; הדגים, העופות ושאר הייצורים. אחר כך מגיע אריסטו ובספרו "הפוליטיקה" מסביר לנו שבעלי החיים מתקיימים למען האדם.

אבל גולת הכותרת המודרנית ליחס שלנו לבעלי החיים מופיעה אצל הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט איש המאה ה-17. דקרט מתייחס אל בני האדם כאל אוטומטים טבעיים. כמו שעונים, דקרט כותב, בעלי החיים מסוגלים לפעילות מורכבת, אבל הם לא מסוגלים לדבר, לחשוב ואפילו לא לחוות חוויות חושיות. גם כאב לא בטוח שהם מצליחים לחוות. הבכי והאנקות שלהם הם תוצר רפלקסים חיצוניים שלא מלווים בשום תחושה פנימית.

וכל זה מוביל אותנו להשתמש בבעלי החיים לצרכינו ולא לראות בהם שותפים לחיים על פני כדור הארץ ולגורל.

על בני אדם ועל בעלי חיים

הספר "כל יום הוא טרבלינקה" מקשר בין שני אופני התיחסות אנושית; ההתיחסות לבעלי חיים - כתוצר מהפכת הביות שלהם, וההתיחסות הלוחמנית האכזרית שלנו בכלל. בעצם, מה שנאמר כאן הוא משהו כזה: היכולת שלנו להתאכזר לבני אדם אחרים, במיוחד בני עם שונה ותרבות שונה מאופיינת בכך שאנחנו מתייחסים אליהם כמו אל בעלי חיים. אבל הבעיה העיקרית היא שלבעלי חיים אנחנו מתייחסים כאל בעלי חיים.

נסביר במילים אחרות: ההתחלה היא בכך שאנחנו חושבים שבעלי חיים הם משהו חסר רגשות ומפסיקים לראות בהם שותפים לגורל ואולי חברים שלנו לחיים. אנחנו מדחיקים את האמפטיה (החמלה ויכולת ההזדהות) איתם, ופועלים באכזריות כלפיהם. ומכאן מתחילה הידרדרות: אנחנו מתייחסים ככה גם לבני אדם.

התפיסה העצמית שלנו כ"אדונים" התחילה עם הביות של בעלי החיים ועברה, בשלב הראשון לעבדים. מצאנו בני אדם שונים מאיתנו, למשל שחורים, החלטנו שהם סוג של חיות, ואז בייתנו אותם והפכנו אותם לשלנו; לחלק ממשק הבית שלנו. אריסטו, למשל, חושב שאין עם זה שום בעיה. העבד הוא עבד מטבעו, ממש כמו שחיה היא חיה מטבעה.

את העבדים כובלים כמו את בעלי החיים, את העבדים הנרכשים מעבירים בשוק בדיקה פיזית; שרירים, איברי מין וחוסן ממש כמו שבודקים פרות ושוורים. הקונים לא שוכחים; חלק מהעניין הוא יכולת ההתרבות שלהם. את העבדים מסמנים בקעקוע - הטבעה של חותמת עם סמל בעל האחוזה ממש כמו שעושים לבקר, וממש כמו שעשו בשנות הארבעים אתם יודעים איפה.

מכאן פתוחה הדרך להמשך ההידרדרות: האינדיאנים הם "חיות אדומות" בעיני המתיישבים, מה שמאפשר להם מבחינה נפשית לחסל אותם בצורה קלה יותר. האמריקנים בזמן מלחמת העולם השניה מתייחסים לאזרחים האמריקנים היפנים כמו אל "חיות צהובות", והיפנים בעצמם מתייחסים לסינים שהם כובשים כאל "חזירים סיניים". הוויאטנמים הם טרמיטים שצריך לחסל והעירקים במלחמה האחרונה הם מקקים.

אצלנו הערבים צריכים להסתובב כמו "ג'וקים מסוממים", המוסלמים מדמים את היהודים ל"חזירים וקופים", מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מתאר את ישראל כמדינת "קורי עכביש", וגולת הכותרת; אנחנו בעיני הגרמנים: עכברים, מזיקים וחיידקים מפיצי מחלות. למי שדומה לחיה - מתייחסים כמו אל חיה. וחיה מזיקה צריך לחסל. לא סתם להרוג; לחסל.

ומדוע כל יום הוא טרבלינקה לבעלי חיים, ואיך כל זה קשור למסמרים שנתקעים בראש ולהנרי פורד והמכונית שלו לכל פועל? על כך בטור הבא. 

ד"ר אושי שהם-קראוס הוא סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com