שיר הכבוד
בבית כנסת ירושלמי אחד, חיים במתח שני גבאים הנאבקים על סמכויותיהם בחירוף נפש. אבל הרדיפה אחר הכבוד בבתי הכנסת, איננה נחלתם של גבאים בלבד
באחד מימי חול המועד של פסח, נזדמנתי לתפילה בבית כנסת ירושלמי ותיק, שבו מכהנים שני גבאים עם חלוקת גזרות מאוד ברורה. בעוד שהראשון מכריז על זמני התפילות, השני מציג את הרב ומזמין אותו לשאת את הדרשה. כאשר הראשון הוא זה שמחלק את העליות לתורה, השני הוא זה שממנה את שליח הציבור. בזמן שהראשון ניצב בכניסה לבית הכנסת ומברך את המתפללים הנכנסים, מקפיד השני לעמוד בסוף התפילה ביציאה, ומברך את המתפללים בצאתם.
כך מתנהל לו בית הכנסת בשקט מתוח, כשכל אחד מן הגבאים נזהר שלא להפר את הסטטוס קוו. עד שהגיעה תפילת חול המועד של פסח.
התוספת שתופסת
מנהג השתרש בבתי כנסת רבים: כאשר יש צורך להוסיף קטע שאינו חלק מתפילת העמידה השגרתית (הנאמרת פעמים רבות על טייס אוטומטי) - אומר אחד המתפללים את תחילת התוספת בקול ובזמן אמת, כדי להזכיר זאת לציבור הרחב.
בדרך כלל, מוטל התפקיד הזה על הגבאי. אך מה קורה בבית הכנסת הנידון, שבו מכהנים שני גבאים, ועוד בתפילת עמידה של פסח הטומנת בחובה מוקשים רבים?
בבית הכנסת הזה מתנהל מירוץ סמכויות, כאשר ה"אמן" הנועל את הקדיש שלפני תפילת העמידה, מתפקד למעשה כיריית אקדח המזניקה מירוץ אולימפי. מרגע הישמע ה"אמן", מזנקים שני הגבאים ומתחרים ביניהם מי יהיה הראשון שיזכה להזכיר למתפללים שרק עכשיו החלפנו את הסטטוס מ"משיב הרוח ומוריד הגשם" - ל"מוריד הטל".
הגבאי הראשון מגיע לברכה במהירות מרשימה, ומכריז בקול גדול "מוריד הטל", תוך שהוא משאיר אבק לגבאי השני, ושולח לו מבט של מנצחים. בזמן שהוא שיכור מההישג המרשים, ממשיך גבאי הראשון בתפילה נינוחה, ומוכה בתדהמה כאשר מן העבר השני של בית הכנסת נשמעת הקריאה "ותן ברכה על פני האדמה". מסתבר שהגבאי השני עקף אותו בסיבוב, והגיע ל"ברכת השנים" (הטמנת בחובה את אותו המכשול), תוך שהוא מוודא שאין איש בקהל המתפללים שחושב שחזרנו לחורף, מאז האזכור של הגבאי הראשון.
הגבאי הראשון מצדו, מתנער מיד מן השאננות שאפפה אותו, וחוזר לריכוז לקראת שובר השוויון. ברור לו שבפניו עומד יריב שלא יוותר בקלות, ושהתחרות תהיה צמודה לכל אורכה, ולכן ניתן לשמוע את השמחה בקולו כאשר הוא מכריז בקול תרועה "יעלה ויבוא", ומזכיר למתפללים שאנחנו בעיצומו של חג הפסח (ובעיקר מזכיר להם מי בעל הבית האמיתי).
הגבאי השני לא נשאר חייב, וממש בתוספת הזמן מצליח לצאת מן הקבר כאשר הוא צועק בקול רם "בחג המצות הזה", כאילו מישהו מבין המתפללים לא מצליח להיזכר האם שלשום הוא הבריק את הבית לפסח - או שמא בנה סוכה.
גבאינו המסורים מחליפים בניהם מבטים, ומבינים שההכרעה עוברת לגומלין, שייערך בתפילת העמידה של מוסף.
איפה הענווה?
הרדיפה אחר הכבוד אינה נחלתם של גבאים בלבד, והיא תופעה נפוצה בבתי הכנסת. היא נמצאת אצל חזנים שרגע אחרי שסירבו בצניעות לעלות לתיבה, מרביצים סלסולים וקטעי חזנות שענווה איננה בדיוק המאפיין הבולט שלהם, עוברת דרך השאיפה של המתפללים לשבת במרכז, במקום שכולם רואים, ממשיכה בעיטורי הכסף והזהב המקשטים את הטליתות ושאר אביזרי התפילה, ובאופן כללי - ברצון שכולם ידעו טוב מאוד למי למי יש יותר כבוד. המילה השגורה ביותר בטרמינולוגיית בתי הכנסת היא "בכ-בוד" (במילעיל מתמשך), וציבור המתפללים
נוטה להשתמש בה כמעט בכל הזדמנות.
הדת היהודית מתאפיינת בצניעות וענווה, והעובדה שדווקא בבית הכנסת אנחנו עסוקים בכבודנו האישי, אינה מוסיפה כבוד ליהדות.
בימים אלה מתחילים לקרוא בבתי כנסת רבים את פרקי אבות הגדושים בהתראות מפני התופעה, כגון "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד... התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם... איזהו מכובד? המכבד את הבריות... אל תחזיק טובה לעצמך" ועוד. גם בבית הכנסת של הגבאים יקראו השבת בפרקי אבות, ואולי הדברים יחלחלו גם אליהם - זאת בהנחה שהם לא יהיו עסוקים במאבק מי יהיה זה שיזכה לקרוא את הפרקים בקול רם.
לפנייה לכתב/ת 
