געגועיי לאיש שהרגיז בורגנים

האם אנחנו מתגעגעים לפנחס שדה? למה מן מהדברים שהיו בו אנחנו מתגעגעים? ואם 17 שנה אחרי שנפטר, אנחנו מתגעגעים אליו - מה זה אומר עלינו? אלה לא שאלות שזקוקות למועד מיוחד כדי להישאל. אבל כאשר הודיעה עיריית תל-אביב שתקבע שלט על הבית שבו גר פנחס שדה, הופיעו השאלות האלה אצל כמה וכמה ישראלים. ארוע סימלי קטן הזכיר לכמה מאיתנו שיש בתוכנו מחסור, ושם המחסור הוא פנחס שדה.

אלה שתי השורות הראשונות בספר השירה הראשון של פנחס שדה, "משא דומה" שהופיע בשנת 1951:

אני נושא את שירי אל הרעב לרוח

ולא לשבע, אף לא לגשמי.

שלט לזכרו של פנחס שדה בבניין שבו יצר, בדרך ההגנה בתל-אביב

מי שמתגעגע לפנחס שדה רעב לרוח. שום דבר גשמי לא משביע אותו. הנכסים הגשמיים לא מספיקים לו, גם כאשר יש לו מספיק מהם (ולמי יש מספיק? מי לא רוצה עוד?). אבל גם המחסור הגשמי - המכאיב, המשפיל, אפילו הממית - לא גורם לו, למי שמגעגע, להתרכז בו, במחסור הגשמי. הוא רוצה להתרומם. הוא רוצה לעוף. יש בו צמא אל משהו - אולי מופשט, אולי לא ברור, אולי לא מושג - אבל זה צמא ששום מים גשמיים לא ירוו אותו. הוא לא ישבע גם אם יאכל לשובע.

האם זה חדש? האם היינו זקוקים לפנחס שדה כדי לדעת על הרעב הזה? לא, זה לא רעב חדש, אבל אנחנו, הישראלים, בהחלט היינו זקוקים לפנחס שדה כדי שיזכיר לנו אותו. כבר קדמונים ידעו ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", וכבר דורות רבים חיפשו את "הנשמה היתרה" שבאדם. הישראליות מבטאת ערגה גדולה, וגם יקרה, אל הגשמי. הישראלי פחד מאוד מן היהודי הרוחני שלא היתה לו אדמה להיאחז בה, ולא היה לו שלטון שהעניק לו ריבונות, ולא היה לו צבא שיגן עליו. והיו לו, לישראלי סיבות טובות מאוד לפחד. לכן, היו לו גם סיבות טובות לבקש מן הרוחני קצת צניעות, קצת שקט, קצת כבוד ל"עוד דונם ועוד עז".  

אבל פנחס שדה סרב סירוב גדול ועיקש להעניק את הכבוד הזה לגשמי, גם כאשר הסירוב הזה נראה מוזר, מטורף, מעליב. יש לו שיר "נכתב בלילה, שנים עשר במרס 1948". אלה היו ימים של מלחמה לחיים ולמוות. הוא עצמו היה מפקד בן 19, שהשתתף בקרבות הקשים על ירושלים. ואף על-פי כן, גם שם, גם אל מול החשיבות העליונה של הגשמי, גם כאשר הגשמי נלחם על חייו, שאל שדה: "מי זו באה עקובת-דם מהררי הקטל?" וענה: "חוכמת העולם הזה". ואז שאל שאלה שנייה: "מי זה יקרע מגופה עדייה ומראשה יסיר הכתר", ועל כך הוא השיב תשובה שניה: "הבוזה. ההוזה".

כדי שיהיו לנו שמיים

שדה ידע טוב מאוד שההוזה הוא גם הבוזה. יש משהו מופקר, גם אכזרי, גם מקומם, בהתעלמות הזאת מחוכמת העולם הזה. בעיקר כאשר החוכמה הזו עקובה מדם, כאשר היא חשובה מספיק לאנשים כדי שיתנו את חייהם עליה. אני יודע שלאורך כל ימיו גם נהנה שדה להיות ההוזה-הבוזה. הוא נהנה להרגיז את הבורגנים. זה היה צד שבו שלא הערכתי.

הבורגנים לא מתרגזים מן האמן המיוסר והפרובוקטיבי. ובמציאות הישראלית נהרגים והורגים כל שבוע, ויש בה הרבה מאוד אנשים שמאוד רע להם בגלל שכר המורים או שכר הרופאים. לכן, חוכמת העולם הזה לא ראויה לבוז הרומנטי של איש, וגם לא של פנחס שדה. אבל משהו בחלל האוויר הישראלי מציף אותנו בחוכמת העולם הזה, חונק אותנו בחדשות של העולם הזה, מצמית אותנו אל פחדי העולם הזה.

גם במקום שבו חסר רופא, וגם במקום שבו פוגע טיל - גם במקומות האלה גדל ילד אחד עם עיניים גדולות, ששום דבר בעולם הזה הלא מספיק לו. ומי זה יעז לדבר בשמו של החייל המת? אולי הוא נתן את חייו, לא רק כדי שתהיה לנו קרקע מתחת לרגליים, אלא גם כדי שיהיו לנו שמיים אינסופיים מעל הראש? לשמיים הגדולים האלה יש הרבה שמות. לנו, הישראלים, אחד היקרים שבהם הוא פנחס שדה.

פרופ' ניסים קלדרון, המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון