על העיוורון, של כולנו
כשהשפחה של רבי רואה אב שמכה את בנו הבוגר היא קובעת שהוא עובר על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול", כי היא מבינה שהבן עוד עלול להחזיר. רגישות יתרה נחוצה כדי להבין מתי אנחנו הופכים לעיוורים בלב
חכמים על חלשים?
פרשת "קדושים" עשירה במצוות, ואני רוצה למקד את עדשת הדיון בשלוש מצוות חברתיות המוזכרות בה (ויקרא יט, יג-טו):
"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".
"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'".
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".
המצווה המפתיעה בשלוש המצוות הללו היא השנייה - "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תתן מכשול". אני קוראת את הפסוק ושואלת את עצמי למי יש תאווה לפגוע, שלא למטרות רווח, בנכים?
שאלה זו מועצמת בקריאת שני הפסוקים ה"עוטפים" מצווה זו. גם הפסוק הקודם מדבר על חוליות מוחלשות בחברה: "לא תלין פעולת שכיר" - השכירים תלויים דבר יום ביומו בשכר שנותן להם בעל הבית. האינטרס בפגיעה בשכיר על-ידי המעסיק, מכוערת ככל שתהיה, מובן – בעל הבית מרוויח עוד יום של כסף ביד. גם הפסוק האחרון בקבוצה זו עוסק באדם חלש, "דל", והוא מזהיר נגד נטייה אנושית הפוכה – להפלות לטובה את החלשים. גם את הנטייה הזו קל להבין.
שני פסוקים אלה מעצימים את השאלה: מי נהנה מהאפשרות לקלל חרשים או להציב בורות ומכשולים בפניהם של עיוורים? איזו הנאה יכול לגרום לנו מראה של עיוור נופל?
ממלכת הדימויים של חז"ל
"לפני עיוור לא תתן מכשול" - חז"ל ראו את הפירות המדולדלים שמניב פסוק זה כאשר קוראים אותו כפשוטו, והם הציעו לראות בו דימוי. בממלכת הדימויים של חז"ל המכשול ששמים בפני אדם הוא "הנקודה העיוורת שלו", כלומר כל דבר שהוא לא יכול להבין. הצעה רדיקלית יותר רואה במכשול, פיתוי גדול - דבר שיצרו של אדם לא יעמוד בפניו.
"להחזיר" לאבא
דוגמה מרתקת בעיניי למכשול הניתן בפני עיוור נמצאת באגדה התלמודית הבאה (בבלי, מועד קטן, יז, א. מתורגם לעברית): "שפחתו של רבי ראתה אדם אחד שהיכה את בנו הגדול. אמרה: יהיה אותו אדם בנידוי, משום שעבר על הכתוב (ויקרא יט) 'ולפני עור לא תתן מכשול', ששנויה: "ולפני עיוור לא תתן מכשל" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר".
השפחה(!) של רבי רואה אב שמרביץ לבנו הבוגר, והיא קובעת שראוי לנדות אותו כיוון שהוא מעמיד במבחן קיצוני, מבחן המכשול שבפני העיוור, את בנו המתבגר.
רש"י מסביר את מהות המכשול שמעמיד האב בפני בנו: "שכיון שגדול הוא, שמא מבעט באביו, ויהיה הוא (האב) מכשילו".
לנצח את אבא בהורדת ידיים
זה תמיד מגיע בהפתעה, הרגע הזה שבו ילד נהיה חזק מאביו. זה רגע של "החלפת משמרות" והוא שוזר נעימות ובהלה. נעימות על שזכינו לרגע הזה, על שזכינו לחסדי ממלכת האל והטבע, והכל מתפתח כשורה. בהלה – כיוון שהרגע הזה מספר שוב לאב ולבן על שבריריותם של החיים, ועל המוות הרובץ בפתח.
"ומכה אביו ואמו מות יומת" - הבן חייב תמיד בכבוד אביו, ובוודאי שאסור לו להכותו. אבל השפחה מבינה היטב שלצד האיסור ההלכתי, פוסע הטבע האנושי. יש דברים שאסור לעשות לילדים: אסור להכות אותם, אסור להשפיל אותם ואסור לפגוע להם בדימוי העצמי.
אלא מה? כשהילדים קטנים, ההורים יכולים לעשות להם גם דברים אסורים. הילדים פגיעים פיזית ונפשית, הם תלויים בהורים ורוב הסיכויים שלא רק שהם לא יתנגדו למכות, אלא שהם גם יבנו מערכת הסברים שתפקידה יהיה להצדיק (או לפחות להסביר) את האלימות שהם סופגים מההורים.
בחלק מהמשפחות האלימות, בחלק מהזמנים, מגיע הרגע שבו לצד ההתחזקות הפיזית של הילדים, יש גם התחזקות נפשית, והילדים המתבגרים לא מוכנים יותר לספוג אלימות והם גם יכולים לעמוד מולה. זה הרגע שאותו הקפיאה עבורנו שפחתו של רבי. שפחתו של רבי הבינה שחוש הצדק של הילד ינצח אפילו את איסורי התורה. האשם, במקרה זה, לא יושת על הילד החוטא, כי אם על אביו שמשך אותו אל מחוזות החטא. האב האלים התגרה ביכולת שמירת המצוות של הבן שלו.
שפחתו של רבי בתפקיד תלמידה חכמה
האגדה הזו מתעתעת במשחקי התפקידים שהיא מציעה, ושפחתו של רבי הופכת להיות תלמידת חכמים. היא דורשת פסוקי תורה ואף מתיימרת להתערב במערכת המשפט בקהילה כשהיא מציעה לנדות את האדם שהיכה את בנו.
רבי, רבי יהודה הנשיא, עוסק דבר יום ביומו בענייני דרשות ונידויים. והנה, נראה ששפחתו לומדת ממנו היטב את המלאכה, ואף לוקחת ממנו חלק מהאחריות. יתר על כן, שפחתו של רבי היא גם אשה והיא מעירה על חוסר היכולת של האבא-גבר להבין את שינוי מקומו בהיררכיה המשפחתית.
גם הסוגיה ההלכתית מתבלבלת באגדה שלנו: התורה אוסרת על בן להכות את אביו, והאגדה מציינת איסור על אב להכות את בנו.
בממלכת הסמלים כולנו עיוורים
האגדה מבולבלת כיוון שהיא משקפת את המציאות. בניגוד לעיוורון הפיזי, העיוורון הסמלי של חז"ל מכה בכולנו. כולנו נדונים להיות לעיתים
עיוורים ולעיתים מתקיני מכשולים לעיוורים. לעיוורון של הלב אי-אפשר להציע מערכת סדורה של הלכות, ואין לו שופטים ושוטרים מוסמכים.
ה"רופאים" של עיוורון הלב הם אנשים המעמיקים ראות, אנשים בעלי אינטואיציה טובה ומידות. בעולם האמיתי שבו אנו חשופים תדיר לעיוורן הלב, השפחה היא פוסקת ההלכה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה לך בנצי על פרשה נוקבת ומעוררת דיון. דבריך זכו ובצדק לתגובות רבות. והודעה משמחת: את פרשת "שלח" יוביל כאן בטור חברנו גבי.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
