בין מגדל אריסון לשירותים השבורים ב"יוספטל"

את הבוקר התחלתי בבית החולים בו אני עובד ומשתלם פעם בשבוע, מאז ארזנו חפצינו אשתי ואני ועברנו לחיות בערבה הדרומית: בית חולים יוספטל באילת. כרופא משפחה בערבה המשרת אוכלוסיה כפרית מרוחקת חשוב לי להכיר את עבודת המיון הקרוב לביתי.

המיון ביוספטל הוא מקום עסוק, פעיל ודל אמצעים. את ישיבת הבוקר בה עוברים על מאורעות אתמול והחולים שהתקבלו עושים הרופאים בישיבה על מיטות של המיון בחדר הגיבוס והתפירות. במהלך הישיבה נכנסות אחיות לקחת ציוד ועוברים חולי סרטן לחדרון הצמוד למיון, שם מקבלים המטופלים כימותרפיה.

אבל אל תטעו: באותה ישיבה מנצח מנהל המיון על מקהלה של רופאים צעירים שהגיעו לעבוד ביוספטל על מנת שתובטח להם התמחות מבוקשת במרכז, רופאים צוערים וסטודנטים לרפואה מישראל ארצות הברית ומאירופה. לכן ישיבות הבוקר מתנהלות באנגלית מצוחצחת. הישיבות רציניות ומקצועיות, למרות התנאים.

אם שאלתם, אין חדר ישיבות לרופאים. שלא לדבר על ציוד להעברת מצגת, ציוד בסיסי בכל ישיבת רופאים. גם השירותים והקרמיקות השבורות מזכירים שמאז הוקם המבנה ב-1964, לא שופץ ולא הורחב. והנה מעט עובדות על בית החולים יוספטל: משרת אוכלוסיה של 65,000 תושבי אילת, 11 יישובים בקרבת העיר, חיילים מבסיסי צה"ל השונים בסביבה, 2 מיליון תיירים (תיירות חוץ ופנים) המגיעים לעיר כל שנה וכן עובדים זרים ומסתננים שגודשים בימים אלו את העיר. המרחק בינו לבין מרכז רפואי גדול - בית החולים סורוקה - 300 ק"מ. מיון יוספטל נחשב לאחד המיונים העסוקים בארץ עם כ-54,000 פניות בשנה.

בדרכי החוצה מיום עבודתי, ביקרתי מטופל שלי המאושפז בבית החולים. הוא לא ישוחרר היום כי במחלקה מחכים לקרדיולוג (רופא המתמחה בנושא הלב) שיגיע לבדוק אותו ולתת אבחנה. זה קורה בימי חמישי - אז מגיע קרדיולוג ממרכז הארץ ורואה את החולים הזקוקים לו, המאושפזים ואלו הצריכים מעקב קבוע.

בית החולים יוספטל באילת (צילום: יוסי דוססנטוס)

קשה לחולי הלב באזור: בכל שבוע מגיע קרדיולוג אחר, ואין להם רופא קבוע שיטפל בהם ויכיר אותם. הם אף פעם לא יודעים איזה רופא יפגשו כשיבואו לביקורת הבאה. מי יקח אחריות על מחלתם הקשה ויגיד להם כיצד להמשיך את הטיפול והמעקב. צריך לזכור, מדובר במחלת לב - המחלה הממיתה ביותר בעולם המערבי, שנייה רק לסרטן בישראל. ואם הזכרנו סרטן, רופאה אונקולוגית מגיעה לאילת אחת לשבועיים. חלק מהמטופלים יגיעו בדרך זו או אחרת למרכז הארץ לקבלת טיפול.

את היום המשכתי בדרכי ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל-אביב. לפני כן הגעתי לפגישה בבית חולים עירוני בעיר אחרת: בית החולים איכילוב - בתל-אביב כמובן. לא יכולתי שלא להשתהות אל מול חזית בית החולים: ממש ליד מגדל האישפוז המרשים על שם תד אריסון צמח במהירות מפתיעה מבנה מרשים לא פחות ועליו מתנוססות המילים "מרכז הלב על שם סמי עופר". בין שני אלו שתול גן על שם שרי אריסון "על תרומתה הרבה לפיתוחו של המרכז ולרווחת המאושפזים".

הבנתי משהו על פערים

כל אושיות המדינה מושקעים בחלקת אלוהים חדשנית ומפוארת זו. גם עיצוב הפנים לא מאכזב את מה שמבטיחה החזית. המחלקות רוויות החלונות, הצופים אל העיר והים. אגב הליכה על שטיחים מקיר אל קיר, אפשר לטעות ולחשוב כי מדובר בחופשה במלון יוקרתי. הציוד הרפואי המתקדם, אמצעי האיבחון והעזרים הטכנולוגיים במחלקות תואמים גם כן את חזות המקום.

מימין לשמאל: מרכז הלב ע"ש סמי עופר ומגדל האשפוז ע"ש תד אריסון

זהו - קיבלתי שיעור במושג פריפריה ורפואת ספר. הבנתי משהו על פערים, ראיתי אי-שוויון במקום הכי חשוב לכולנו. המטופלים שלי חקלאים ואנשי עבודה חרוצים. קיבוצניקים ומושבניקים התורמים למדינה בתנועות הנוער ובבניית הארץ, בשירות ביחידות מובחרות ביותר בצבא, בעבודה בשדה וברפת ובפיתוחים חקלאיים וייצוא בהיקף יוצא דופן. הם אזרחים סוג א' ,שמקבלים רפואה לא אידיאלית, בלשון המעטה. הם לא זוכים לרופאים קבועים, דבר מובן מאליו למטופלים במרכז הלב של שם סמי עופר.

ואני תוהה, ברוח השביתה הנוכחית של הרופאים, הדורשים בין השאר חיזוק הפריפריה מהאוצר המתנגד לדרישות: מי צריך לקחת אחריות ולעשות מעשה. האם הצוות הרפואי? האם שר האוצר, שאמור להיות אחראי לחלוקה צודקת של העוגה? או שמא יש להתחנן על דלתות הנדבנים הגדולים כדי שנראה כולנו מבנים מפוארים עם שמות עשירי הארץ לא רק בתל-אביב, אלא גם בבתי החולים של צפת, טבריה, נהריה ואילת? עם קצת מזל יסכימו אף לתגמל רופאים שיסכימו להגיע לעבוד במרכזים החדשים שיוקמו. ובא לציון גואל.

ד"ר מתי זיו - מומחה ברפואת המשפחה, רופא כפר של הערבה הדרומית ומושב פארן.