אקו לב: הבאנימן כבשו את תל אביב
"אקו אנד דה באנימן" הצליחו לגעת בכל מי שהיה חכם מספיק כדי לבוא להופעה. חבל שלא היו מספיק כאלה. בניגוד להופעתם הקודמת בארץ, הפעם קולו של איאן מקאלך נשמע צלול ונקי וספק אם בתקופת השיא היינו מקבלים הופעה שתתעלה על זאת
איאן מקאלך היה במיטבו אמש (ו') ברדינג 3 בתל אביב. מיטבו של סולן "אקו אנד דה באנימן", כולל את המעיל המרופט, ההבעה הקפואה, התספורת המחשמלת ומשקפי השמש השחורים. כל אלה מנדטוריים לאחד הסולנים האייקונים של הפסיכדליה הבריטית.
בדרך בה הוא לופת את המיקרופון בשלוש אצבעות ובשתיים הנוספות אוחז סיגריה אחר סיגריה, הוא נראה כמעט אדיש. שריון של עשן וסטואיות קולית מגן עליו מפני הצלילים העל-זמניים, מחודה של הליריקה המרה-מתוקה, שמלווה את יצירתו המשותפת עם וויל סרג'נט כבר למעלה משלושים שנה.
איאן מקאלך. הקהל גרם לו לחייך בניגוד לרצונו (צילומים: בן קלמר)
איכשהו, גם מבעד למשקפי הדיסטאנס השחורים ולמלמולים ציניים ("אני מת לראות את החתונה המלכותית"), אנשי הארנב הצליחו לגעת אתמול בכל מי שהיה חכם מספיק כדי ללכת לראות אותם. לא היו מספיק כאלה אתמול ברדינג. ועדיין, נדמה כי מקאלך עצמו יצא עם זיכרון מתוק מההופעה שלו בתל אביב, אם לשפוט מאהדת הקהל הנפלא, מהחיוכים המבויישים שהוא שיחרר מדי פעם (מאוחר יותר הודה בפני ynet שהוא שונא לחייך על הבמה כי הוא "לא אוהב את החיוך" שלו) ומאינספור הפעמים בהם הוא החמיא למעריציו. בהדרן הראשון, הוא אפילו הצהיר שהוא "לגמרי אוהב את ההופעה הזו".
עם וויל סרג'נט. יוצרים יחד ליריקה מרה-מתוקה כבר 30 שנה
"Going Up" פותח את ההופעה, ולא מבזבז זמן. "אקו אנד דה באנימן" לא צריכים הרכב חימום וגם לא צריכים להתחמם בעצמם, ועם "Show Of Strength" ו-"Rescue" הם ממיסים את הקהל האוהב שלהם כבר בדקות המופע הראשונות. מקאלך אולי רחוק מלהיות נער הפוסטר של האגודה למלחמה בסרטן, אך הוא בהחלט ההוכחה כי ניתן להמשיך לשיר גם כשהגרון שלך הוא מקום משכנה הקבוע של מסיבת ניקוטין צפופה ומעושנת.
בניגוד גמור לכל האזהרות, קולו היה נשמע צלול ונקי. ברגעים רבים מן המופע היה ניתן לזהות בו גוון מקולו של בונו, מימיה המוקדמים של יו-2. לא בטוח מה היה חושב על ההשוואה הזו: אולי היה מחמיא לו יותר אזכור של ג'ים מוריסון, שקם אמש לתחייה לכמה רגעים, בהבלחה קצרה של "Roadhouse Blues" בשילוב "Villiers Terrace".
הקהל האוהד. קיבל תודות מהבמה
זו לא המחווה היחידה של "אקו" אתמול, שכמו חבר'ה טובים מליברפול השחילו, ולא בפעם הראשונה בהופעה בארץ, את "Don't Let Me Down" של הביטלס, ואיתו "Walk On The Wild Side". כשחושבים על זה, מקאלך באמת דומה קצת ללו ריד, במין הכלאה משונה עם בוב דילן של תחילת הדרך.
לא בדיוק נער הפוסטר של האגודה למלחמה בסרטן
כמתבקש מהרכב ותיק עם עשרות שירים יפים אך לא הרבה להיטים, הקטעים המוכרים ביותר קיבלו את הכבוד הראוי, ללא האדרה מוגזמת. יש לשער שגם חברי הלהקה קצת מאסו במה שהפך ללהיט המזוהה ביותר עימם. ועדיין, מתוך הבנה עמוקה של מעמדו והתחשבות אמיתית באלו שכיבדו אותם באהבתם ונוכחותם, הם פירגנו בביצוע ל-"Bring On The Dancing Horses", אך השכילו לשבצו קצת אחרי תחילת ההופעה, ובכך שללו ממנו את מעמד הקליימקס שסינגלים מצליחים נוהגים לקבל.
זו הייתה בחירה מצוינת והיא עבדה בשביל כולם, שכן גם בלעדיו ובלי "Killing Moon" (עליו אמרו מקאלך כי זהו "השיר הטוב ביותר שכתבתי"), יש ל"אקו" מספיק חומרים חזקים שמחזיקים להם הופעה שלמה וקהל מסופק.
התחשבות באלה שכיבדו בנוכחותם ואהדתם
לפני "Bedbugs & Ballyhoo" שאל מקאלך את השורה הראשונה כיצד אומרים "Thank You" בעברית, מודע לכך שלב כל קהל מקומי נשבה לשמע מילה בשפתו. גם אם מה שיצא מפיו נשמע בסוף כמו "אובהרבה" חינני, וגם אם בין שיר לשיר הוא הספיק לשכוח כיצד להגות את המילה וביקש מהקהל שירענן את זכרונו.
אמנים משפיעים ללא גינוני מלכות
בין ביצועים משובחים ל-"Seven Seas" ול-"The Cutter" ניתן לזהות מגע של סטונס, יו-2 וקיור. הדים של יצירתם ניתן לזהות בסטון רוזס וג'יזס אנד מרי צ'יין ובכלל, ההשפעה של "אקו אנד דה באנימן" הייתה גדולה משאי פעם ניתן להם קרדיט, ועדיין, הם מתנהלים ללא גינוני מלכות שנוטים להתלוות להרכבים מכוננים מסוגם.
"אני לגמרי אוהב את ההופעה הזאת"
"אקו אנד דה בנימן" העניקו לתל אביב הופעה שספק אם הייתה נמוכה ברמתה מהופעות זמן האמת שלהם, אי שם בשנות השמונים. בשילוב המקסים בין פסימיות שחורה ומלודיקה אופטימית חלומית, הם הוכיחו שוב שממש כמו ב"קאטר", הם אינם עוד טיפה באוקיינוס. ולא כמות קהל, הכרה, פירוק, חזרה ובעיקר לא הגיל, ישנו את העובדה שהרבה יותר משהסוס הזה רוקד, הוא מעשן, מרגש ובעיקר מנצח.
