ככה מפרקים מיתוס?

המסע האישי של ירון לונדון בעקבות המיתוסים המכוננים של הישראליות מתחיל בשק איגרוף בו הוא חובט ומתנשף בתיאטרליות מוגזמת בעודו מונה אחת לאחת את הסיסמאות שהן סלע קיומנו המחשבתי.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
• ביקורות נוספות גם בפייסבוק של ynet תרבות
  

ביניהן אפשר למצוא, כמובן, את "כצאן לטבח" ואת "שנית מצדה לא תיפול", ובפרק הראשון מבין ארבעה בסדרה "העם הנבחר" (שבת ב-22:00, ערוץ 8) יצא לונדון לטפל בתודעת השואה הישראלית. אני מקווה שבפרקים הבאים הטיפול יהיה ממוקד יותר מזה שנראה על המסך אמש, והיה – למרבה הצער – רווי החמצות.

התיזה, או ההעדפה האישית של לונדון בהצגת המיתוס, היא כזאת: זכר השואה טופח ונוצל בישראל להבניית אידאולוגיה שלטת כוחנית מהולה בפיתויים פשיסטיים, ואלה מיתרגמים לתרבות שסוגדת לנשק מתוך חיבה מופרזת לחוויית הקורבן ושימוש בה כדי להצדיק את המשך התוקפנות כלפי ה"אחר", הלא הם הפלסטינים.

לונדון עם מיכאל קובנר. מה האלטרנטיבה? (צילום: אסף שוסטר)

התיזה אינה מהפכנית, ואינטלקטואלים מן השמאל יכולים לדקלם אותה מתוך שינה מזה שנים רבות. שניים מהם מובאים אל המסך כדי לעשות זאת: פרופסור יהודה אלקנה הוא מן ההוגים המרתקים ביותר בדורנו ואיש שמאמין בכל לב בנזק החברתי-תרבותי העצום שמתחולל כאן בשל העיסוק האובססיבי בזכרון ובמיוחד בנסיעות של בני הנוער לפולין.

אבל גם אם הוא צודק לגמרי ובאמת אי אפשר לבנות חברה נורמלית על מיתוסים של ייסורים ורצח קולקטיבי, לא הצלחתי להבין מן הפרק הזה מהו המיתוס האלטרנטיבי שהוא מציע לישראלים צעירים, כפי שלא הצלחתי להבין מדברי פרופסור חנה יבלונקה כיצד יש לדעתה לזכור את התרבות היהודית שנמחקה בשואה, להבדיל מזכר הנרצחים והעיסוק בזוועה עצמה.

קשת מצומצמת של דעות

לכאורה יש בפרק הזה קשת של דעות: הנה ניצולת שואה אחת שמצרה על כך שהילדים השבים מן המסע לפולין הם לאומנים יותר מלאומיים, וכנגדה – ניצול שמאמין בזכות לנקום. והנה ילדים שכאלה בבית ספר דמוקרטי, מגמגמים כשהם מנסים לנסח את הלקח ההומניסטי שלמדו ורהוטים כשהם מדברים על צבא חזק ומדינה עצמאית, והנה תמונות של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ שצופיו של לונדון אמורים לגנות בשמה של ראיית עולם אלטרנטיבית, בה אין מקום למפגני כוח וגאווה לאומית לא נוצרת מתהומות של פחד, והנה מיכאל קובנר שאביו רצה להרעיל את הבארות בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להתנקם, והוא מדבר על ילדים מוכים שהופכים לאבות מכים, וגם רופא ערבי מן הגליל יש שם, ואיתו מנסה לונדון לתהות על המשותף לשואה ולנכבה ועל היפוכי התפקידים של הקורבנות לשעבר שהפכו למעוולים – וכל זה, במחילה, לא מצליח להתרומם לכלל דיון שיש בו עניין. בעצם, אין כאן דיון בכלל. לונדון אוסף קשת מצומצמת למדי של דעות ליברליות בעיקרן ומאגד אותן בלהט האופייני לו, כולל מעברים לדיבור מהיר יותר ושפת גוף נמרצת ומתלהבת, מבלי להפגיש ביניהן או לעמת אותן זו עם זו וגם לא עם עצמן.

הצרה בשיח זכרון השואה איננה הפער בין יהודה אלקנה למשרד החינוך המעודד נסיעות לפולין, אלא הפער בין יהודה אלקנה לבין הרב דב ליאור: ה"אחר" בשיח השואה אינו דווקא רופא ערבי אלא יהודי דתי-משיחי, וה"פיתוי הפשיסטי" שלונדון מתעב כבר מזמן אינו פיתוי כי אם אידאולוגיה רשמית אותה מניעה ממשלת ישראל בחוקים המדירים אזרחים ערבים מזכויותיהם – בתמיכתו ההולכת ונמשכת של רוב יהודי שבחר בגזענות כמפלט מפני החרדה.

התוצאה המצטברת של הדברים שנאמרו בפרק הזה היא משדר המיועד למשוכנעים בלבד. הם לא זקוקים לו. הם כבר נחשפו למגוון הדעות הזה לפני שלונדון בחר לצלם ראשים מדברים, מופע של קברט סטירי חובבני ורופא שאומר כי שני העמים סובלים מפוסט טראומה. בהעדר שאלות על האלטרנטיבה המוצעת לתעשיית הזכרון הממלכתית ונזקיה, המיתוס לא ספג חבטה משמעותית כלשהי, ונותרנו עם לונדון המתנשף והתיאטרליות שלו כשיאו של הפרק.