לא דובים אבל כן חתולים
הגיבור של "חיבוק דב" הוא דב שמחבק עצים למען הטבע האוניברסלי. ב"פתחו הולך לאיבוד" משפחה ישראלית מגניבה מחפשת את החתול האהוב שאבד. שני ספרי הילדים המבוססים על נוסחה קלאסית ועל איורי מחשב, דומים. אך גם שונים
שני ספרי ילדים הוציאה הוצאת כנרת בעת ובעונה אחת. "חיבוק דב" הוא תרגום מאנגלית של ספר הילדים הראשון של הקנדי ניקולס אולדלנד (שפרסם מאז ספר ילדים נוסף), ו"פתחו" הוא ספרו הראשון של המאייר הישראלי יאשה סופר, יליד 1979 ובוגר המחלקה לאנימציה ב"בצלצל".
על פי הנתונים היבשים, שני הספרים דומים למדי - שניהם אויירו על ידי המחבר באמצעות המחשב, בשניהם ניצב במרכז הסיפור בעל חיים (דב ב"חיבוק" וחתול ב"פתחו") ושניהם מציעים "נפח סיפור" זהה (כ-240 מילים על פני כ-30 עמודים), שנכתב על פי הנוסחה הקלאסית של ספרי הילדים: תיאור מציאות אידיאלית מסוימת שפותחת ב,"פעם אחת הייתה משפחה" או "היה היה דב", ומתמשכת עד ש"בוקר אחד" או "יום אחד" מתרחש אירוע שלילי, לאחריו מגיע הפתרון, ומאז הם חיים באושר ועושר.
איורים מתוך הספר "פתחו הולך לאיבוד". ומאז הם חיו באושר ועושר
אבל חוץ מכל זה, הספרים שונים לחלוטין. זה מתחיל בעיצוב. הכריכה של "חיבוק דב" צנועה בגודלה ומעוצבת בצבעי תכלת-ירוק-חום רגועים; הכריכה של "פתחו" גדולה וזועקת בצבעי כסף מטאלי מקדימה, ובלגן צבעוני מאחורה. בהחלט לא המראה הסטנדרטי על מדף ספרי הילדים.
למרות ששניהם אוירו על ידי המחברים במחשב ולא ב"עבודת יד", האיורים של ניקולס אולדלנד מצליחים להיות "יפים" ולשמור על עדינות קלאסית, ואלה של יאשה מאוד רחוקים מלהיות מה שהייתי מדמיינת שייצא תחת ידיו של מאייר ואנימטור בוגר בצלאל - ונראים יותר כאילו צוירו על ידי חובבן באמצעות תוכנת paint, במובן הלא טוב של המילה.
גם התקציר על גב העטיפה הדגיש את ההבדלים בין הספרים - "פתחו" מספר לנו שכולם אוהבים את פתחו, החתול שהלך לאיבוד, ותוהה האם אבא (שאוהב את מטליקה), אמא (שאוהבת את מג'יק ג'ונסון) ותמר (שאוהבת את באטמן) ימצאו אותו. "חיבוק דב" מציע לא פחות מ"פתרונות של שלום לסכסוכים וגם לשמירה על הטבע".
לחבק את העצים
ומה בעלילה? "חיבוק דב" מספר על דב "שופע אהבה ואושר" שאוהב לחבק הכל, ובעיקר עצים. יום אחד הוא נתקל באיש שרוצה לכרות עץ. בדב מתעורר הרצון לטרוף את האיש, אך הוא נמלך בדעתו ובוחר לחבק אותו. האיש בורח והעץ ניצל. את מוסר ההשכל לא תפספסו גם אם תנסו בכוח. עבור ילד קנדי, סביר להניח שדמויות כמו דב, בונה וארנב מציאותיות קצת יותר מאשר עבור הילד הישראלי הממוצע, שעבורו גם "יער" יהיה מונח מעולם הפנטסיה.
"חיבוק דב". אי אפשר לפספס את מוסר ההשכל (עטיפת הספר)
לעומתו, "פתחו" מספר סיפור יומיומי על חתול המשפחה המציק-אך-אהוב שהולך לאיבוד, ולאחר שלא נמצא, מוחלף בגורה חדשה. למרות שם הספר, הגיבור אינו החתול הסורר, אלא דווקא תמר, הילדה שבדרכה אל עולם המבוגרים חווה גם את משמעותו של אובדן. חתולה חדשה אמנם יש, אבל תמר תמיד תתגעגע לחתול ההוא.
במבט ראשון ידי נשלחה ל"חיבוק דב", בגלל הצבעוניות והציורים שהתאימו בּוּל למה שמדמיינים כשחושבים על ספר ילדים. משהו בצעקניות התוקפנית של "פתחו" הרתיע אותי. גם תקציר הסיפור פנה בדיוק לנקודה הרכה בלבו של הורה בעידן התקינות הסביבתית, שהרי כולנו רוצים להיות מחבקי עצים (ולעזאזל העובדה שהספר מודפס על נייר שהגיע ממש מאותם העצים) ולהקריא לילדינו ספרים עמוסים בתובנות חברתיות על נצחונה של ההתנגדות הלא-אלימה.
אבל כל מה שחשבתי הפך ללא רלוונטי במבחן המציאות. "חיבוק דב" התחיל חביב, אך מהר מאוד התגלה כספר משעמם למדי, שגם הסיפור וגם הציורים שבו לא הצליחו לסקרן את הקטקט שלי. משהו בו כל כך בנלי, שהקטקט פשוט החליט לסגור את הספר עוד לפני תום הסיפור. וזה לא קרה רק פעם אחת.
למעשה, ניסינו לקרוא את הספר בשלוש הזדמנויות שונות, ובאף אחת מהן לא הגענו לסוף. מלבד העלילה, גם משהו באיורים לא עובד. המינימליזם ששבה את לבי התגלה כבעייתי כשמנסים לחשוף את הפעוט לקצת יותר מידע מאשר הסיפור עצמו (כמה פעמים אפשר לשאול "איפה שמש? איפה הר? איפה עץ?").
ספר להורה המותש במיוחד
מאחורי העטיפה הצעקנית של "פתחו", לעומת זאת, גילינו סיפור עדין על חתול לא מושלם וקצת מעצבן שהולך לאיבוד. הציורים של סופר אולי אינם כוס התה העיצובית שלי, אבל הם מלאים בהומור ובפרטים קטנים שפונים דווקא אל ההורה המקריא - יתרון גדול להורה המותש שמקריא את הספר בפעם השלישית ברציפות.
החתול שהלך לאיבוד. איורים ישראלים ומעוררי הזדהות
על הקיר תלויים פוסטרים מצחיקים, עין חדה תבחין בשמות כותרי הספרים שעל המדף, כמו
ציורה של תמר המתבגרת שמגלחת את השיער. בניגוד ל"חיבוק דב" האוניברסלי, "פתחו" הוא ספר ישראלי לכל דבר. הבית ישראלי, השלטים בעברית ואפילו על השטקר יש תו-תקן. וזה עובד. בניגוד לשממה אצל המאייר הקנדי, האיורים העמוסים של סופר מאפשרים להורה להרחיב את הסיפור המקורי עם תיאורים על המתרחש ("למה פתחו מתנהג לא יפה? כי הוא מושך לתמר בשיער ושורט את אבא כשהוא מנסה לקדוח בקיר").
הבעיה היחידה ב"פתחו" היא העריכה, שהותירה בסופו של דבר ספר לא מדויק. לספרי ילדים יש מנגינה פנימית, מעין מוזיקת הַקְרָאָה שמאפשרת להורים לבחור את הנימה הנכונה לכל משפט ולהכין את הפעוט למה שאמור לקרות בעמוד הבא. ב"פתחו" הקודים האלה לא עובדים, ואפילו ההחלטה על מיקום העמודים (מתי נפתחת כפולה חדשה) - שגויה. אולי בכך טמון חלק מסוד קסמו, אבל עריכה מדויקת יותר, כולל הסרת קטעים מסוימים והוספת אחרים, היתה משפרת אותו לאין ערוך. אבל אם מחפשים את השורה התחתונה, הרי שידו השמנמנה של הקטקט נשלחת שוב ושוב אל העטיפה המטאלית של "פתחו", בעוד הדב הקנדי נשאר על המדף בארון.
"חִבּוּק דֹּב" ניקולס אולדלנד, "פַּתְחוֹ הוֹלֵךְ לְאִבּוּד", מאת יאשה סופר, הוצאת כנרת זמורה ביתן.
