למה אנחנו אדישים לסבל של רבים?
כיצד נוכל להסביר את העובדה שאנחנו מגיבים באמפתיה לאדם אחד שזקוק לעזרה, אבל לא לרבים? קטע מספרו החדש של דן אריאלי, "לא רציונלי אבל לא נורא", ובו הוא מנסה להסביר את הסיבות לאדישות האנושית ביחס לטרגדיות המוניות
כמעט כל אמריקני שחי בשנת 1987 לא מסוגל לשכוח את הדרמה של התינוקת ג'סיקה. ג'סיקה היתה בת שנה וחצי כששיחקה בחצר האחורית של בית דודתה בטקסס ונפלה לבאר. היא היתה תקועה בחלל החשוך והצר במשך 58.5 שעות, אבל הסיקור החדשותי הבלתי פוסק גרם לכך שנדמה שהאירוע נמשך לפחות כמה שבועות.
הדרמה והמתח קירבו בין אנשים — קודחי נפט, אנשי כוחות הצלה, שכנים וכתבי חדשות. האמריקנים וצופי טלוויזיה בכל רחבי כדור הארץ עמדו על המשמר ועקבו בערנות אחר המתרחש, ושתו בצמא כל דיווח על התקדמות קטנה במאמצי החילוץ.
העולם עצר את נשימתו כשנודע שרגלה הימנית של התינוקת היתה קבורה מתחת לסלעים, והתמלא שמחה כשנודע שהיא ממלמלת ומזמזמת את מילות שיר הילדים "האמפטי דמפטי", שהושמע לה באמצעות רמקול שהורד בזהירות אל תוך הבאר (בחירה מעט משונה של שיר ביחס לנסיבות, שהרי מסופר בו, למרבה האירוניה, על יצור דמוי ביצה שנופל ממקום מושבו על חומה ונשבר לרסיסים). לבסוף, כשאנשי ההצלה הצליחו לחלץ את הילדה, פלטו כולם אנחת רווחה.
בימים שלאחר החילוץ משפחתה של ג'סיקה קיבלה תרומות של יותר מ־700 אלף דולר. מגזינים אמריקניים פירסמו עליה כתבות דיוקן, צלם עיתונות זכה ב־1988 בפרס פוליצר היוקרתי על תצלום של התינוקת בזרועות אחד המחלצים, הופק סרט טלוויזיה עטור כוכבים שמגולל את המקרה לפרטים, ואפילו בלדות נכתבו עליה.
ברור לחלוטין שג'סיקה והוריה סבלו מאוד, אבל עולה השאלה מדוע, בסופו של דבר, תינוקת אחת מקבלת הרבה יותר סיקור חדשותי מאשר רצח העם ברואנדה ב־1994, שבמהלכו נרצחו באכזריות במשך 100 ימים 800 אלף בני אדם, כולל תינוקות רכים? ומדוע הלב שלנו יוצא מגדרו לילדה קטנה בטקסס הרבה יותר מאשר לקורבנות של רצח המוני בדארפור, בזימבבואה ובקונגו?
מסטלין לאמא תרזה
אם נרחיב את היריעה, אפשר לשאול מדוע לפעמים אנחנו קופצים מהכיסאות לרשום צ'ק כדי לעזור לאדם אחד, אבל לא מרגישים שום צורך לפעול נגד טרגדיות אחרות, גרועות ואיומות יותר, שפוגעות בהרבה יותר אנשים?
הנושא המורכב הזה העסיק פילוסופים, אנשי דת, סופרים ואנשי מדעי החברה שנים רבות. מתברר שהרבה מאוד כוחות תורמים לאדישות הכללית כלפי טרגדיות רחבות היקף, ובהם חוסר מידע לגבי התפתחות האירוע, גזענות והעובדה שסבל בקצהו השני של העולם מעורר פחות חמלה מסבל של שכן שלנו, למשל.
גורם נוסף נוגע להיקף האסון — רעיון שהביע לא אחר מאשר יוזף סטלין כשאמר: "מותו של אדם אחד הוא טרגדיה, מותם של מיליונים: סטטיסטיקה". אמא תרזה, שאפשר בהחלט לטעון שהיתה ההיפוך הגמור של סטלין, הביעה אותו רעיון כשאמרה: "אם אביט על ההמונים, לעולם לא אפעל. אם אביט על אדם אחד, אפעל".
_wa.jpg)
אמא תרזה: הסבל של היחיד מוביל לפעולה (צילום: Getty Images)
אם סטלין ואמא תרזה לא רק מסכימים ביניהם (אם כי מסיבות שונות מאוד), אלא גם צודקים בהנחה שלהם, המשמעות היא שלמרות שאנחנו רגישים מאוד לסבלם של פרטים, אנחנו בדרך כלל אדישים באופן מטריד לסבלם של המונים.
האם באמת יכול להיות שאכפת לנו פחות מטרגדיה ככל שמספר הקורבנות עולה? זאת מחשבה מדכאת, ואני מזהיר אתכם מראש שהדפים הבאים לא מאוד מעודדים או נעימים לקריאה — אבל כמו בנוגע להרבה בעיות אנושיות, חשוב מאוד להבין מה מניע את ההתנהגות שלנו.
אפקט הקורבן המזוהה
כדי להבין טוב יותר מדוע אנחנו רגישים לסבל של יחידים ופחות רגישים לסבל של המונים, הרשו לי לתאר לכם ניסוי שערכו דבורה סמול (פרופסורית מאוניברסיטת פנסילבניה), ג'ורג' לוונשטיין ופול סלוביק (המייסד והנשיא של Decision Research).
דבורה, ג'ורג' ופול נתנו לכל משתתף חמישה דולרים בעבור מענה על שאלון. מיד לאחר שהמשתתפים קיבלו את הכסף, סיפרו להם החוקרים על משבר מזון באיזשהו מקום בעולם, והם נשאלו כמה מתוך חמשת הדולרים שלהם הם יהיו מוכנים לתרום.
כפי שאתם ודאי מנחשים, הסיפור על משבר המזון סופר לאנשים שונים בדרכים שונות. קבוצה אחת, שכונתה "התנאי הסטטיסטי", קראה את ההודעה הבאה:
מחסור מזון במלאווי משפיע על יותר משלושה מיליוני ילדים. בזמביה גרמו בצורות לירידה של 42 אחוז בגידולי התירס משנת 2000. כתוצאה מכך צפויים כשלושה מיליוני בני אדם לרעוב. ארבעה מיליוני אנשים באנגולה — שליש מהאוכלוסייה — היו צריכים לברוח מבתיהם. יותר מ־11 מיליון אנשים באתיופיה זקוקים באופן דחוף לתרומות מזון.
למשתתפים ניתנה אפשרות לתרום חלק מחמשת הדולרים שלהם לעמותה שדאגה למזון באזורים הללו. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, שאלו את עצמכם: "אם הייתי בנעליו של אחד המשתתפים בניסוי, כמה הייתי תורם/ת, אם בכלל?"
לקבוצה השנייה של המשתתפים, שכונתה "התנאי המזוהה", הוצג מידע על ילדה ענייה מאוד בת שבע ממאלי בשם רוקיה, שהיתה על סף רעב. המשתתפים הביטו בתמונה של הילדה וקראו את ההודעה הבאה:
החיים שלה ישתנו לטובה הודות לתרומה שלכם. בעזרתכם ובעזרתם של תומכים נוספים עמותת "הצילו את הילדים" תסייע למשפחתה של רוקיה ולחברי קהילה אחרים להשיג מזון, השכלה, עזרה רפואית וחינוך להיגיינה.
כמו אצל הקבוצה הקודמת, גם לחברי הקבוצה הזאת ניתנה אפשרות לתרום חלק מהכסף שהרוויחו, או את כולו. כעת שאלו את עצמכם שוב, כמה כסף הייתם תורמים בתגובה לסיפור של רוקיה. האם הייתם תורמים יותר כסף לרוקיה או למאבק הכללי ברעב באפריקה?
אם אתם דומים למשתתפים בניסוי, תתרמו לרוקיה סכום גדול כפליים מזה שתתרמו למאבק הכללי ברעב (בתנאי הסטטיסטי, התרומה הממוצעת היתה 23 אחוז מחמשת הדולרים שהמשתתפים הרוויחו, ואילו בתנאי המזוהה התרומה הממוצעת עמדה על כמעט כפליים מזה, כלומר 48 אחוז).
רחוק מהעין רחוק מהלב: רעב באפריקה (צילום: AFP)
זוהי המהות של מה שמכנים אנשי מדעי החברה "אפקט הקורבן המזוהה": ברגע שאנחנו רואים פרצוף ומקבלים פרטים על אותו אדם, אנחנו מרחמים עליו ומוכנים לפעול למענו ולתרום כסף. לעומת זאת, אם המידע איננו פרטני, אנחנו לא מרגישים רגש עמוק, וכתוצאה מכך לא פועלים ולא נרתמים לעזרה.
אפקט הקורבן המזוהה לא חמק מתודעתם של ארגוני הצדקה, ורבים מהם מבינים שהדרך לארנק התורמים עוברת דרך לבם באמצעות יצירת רגשות של חמלה והזדהות עם סבל אנושי פרטי (דוגמה פרטית רגשות ארנק).
קִרבה, מוחשיות ואפקט הטיפה בים
הניסויים והסיפורים שהצגתי בפניכם מוכיחים שאנחנו מוכנים להשקיע כסף, זמן ומאמץ כדי לעזור לקורבנות מזוהים, אבל לא נוטים להירתם לעזרתם של קורבנות סטטיסטיים (כמו מאות אלפי אנשים ברואנדה). מה הסיבה לתבנית ההתנהגות הזאת? כמו בהרבה מקרים אחרים, כשהדבר נוגע לבעיות חברתיות מורכבות, גורמים פסיכולוגיים רבים משחקים תפקיד בהתנהגות הזאת. אבל לפני שנדון בהם ביתר פירוט, נסו את הניסוי המחשבתי הבא.
דמיינו שאתם בקיימברידג', מסצ'וסטס, בראיון עבודה למשרת החלומות שלכם. יש לכם שעה עד הפגישה, ואתם מחליטים לטייל ברגל מהמלון כדי לראות קצת את האזור ולנקות את הראש. כשאתם חוצים גשר מעל הנהר, אתם שומעים צעקה מלמטה. כשאתם מסתכלים, אתם מבחינים בילדה קטנה טובעת — נאבקת לנשום אוויר וצורחת לעזרה.
אתם לובשים, כמובן, חליפה חדשה ויקרה, שעלתה לכם לפחות 1,000 דולר. אתם יודעים לשחות היטב, אבל אם אתם רוצים להספיק להציל את הילדה, אין לכם זמן להוריד את הבגדים לפני שאתם נכנסים למים.
מה תעשו? רוב הסיכויים שלא תחשבו הרבה; פשוט תקפצו למים, תהרסו לחלוטין את החליפה שלכם, תפספסו את ראיון העבודה ותצילו את הילדה. ההחלטה שלכם לקפוץ לנהר היא בהחלט הוכחה לכך שאתם בני אדם נפלאים וטובים, אבל יכול להיות שיש לזה גם קשר, לפחות באופן חלקי, לשלושה גורמים פסיכולוגיים.
דבר ראשון, קיימת סמיכות לקורבן — גורם שפסיכולוגים מכנים "קרבה". קרבה פירושה לא רק קרבה גופנית, אלא גם תחושת שארוּת — אדם חש קרוב לבני המשפחה שלו, לחברים בקבוצה החברתית שלו ולאנשים שלהם הוא דומה.
רוב הטרגדיות בעולם לא קרובות לנו במונחים של קרבה גופנית או פסיכולוגית. אנחנו לא מכירים את הרוב המוחלט של האנשים שסובלים, ולכן קשה לנו להזדהות עם הכאב שלהם כפי שאולי היינו יכולים להזדהות עם כאב של קרוב, חבר או שכן בצרה.
ההשפעה של קרבה היא כל כך עצומה, עד שיש סיכוי הרבה יותר גדול שניתן כסף כדי לעזור לשכן שאיבד את העבודה ואת המשכורת הגבוהה שלו מאשר שניתן כסף לחסר בית, שזקוק לעזרה הזאת הרבה יותר, אבל נמצא בעיר אחרת. ויש סיכוי נמוך עוד יותר שניתן כסף כדי לעזור למישהו שאיבד את ביתו ברעידת אדמה במדינה רחוקה מאיתנו אלפי קילומטרים.
סבל מוחשי
הגורם השני הוא מה שאנחנו מכנים "מוחשיות". אם אספר לכם שנחתכתי, לא תקבלו את התמונה המלאה והחיה של מצבי, ולא תזדהו מאוד עם הכאב שלי. אבל אם אתאר לכם בפרטי פרטים את הפצע, בקול רועד ובגרון חנוק מדמעות, ואספר לכם עד כמה בדיוק עמוק החתך, כמה כואב לי וכמה דם איבדתי, תקבלו תמונה חיה מאוד של מצבי ותזדהו איתי הרבה יותר. באותה מידה כשאתם רואים מישהו טובע ושומעים את הצעקות שלו, אתם מרגישים צורך מיידי לפעול.
ההפך המוחלט של "מוחשיות" הוא "עמימות". אם נאמר לכם שמישהו טובע, אבל אתם לא רואים את האדם או שומעים את צעקותיו לעזרה, המנגנון הרגשי שלכם לא מופעל.
"עמימות" דומה קצת להתבוננות בתמונה של כדור הארץ שצולמה מהחלל; אפשר לראות את הצורה של היבשות, את הצבע הכחול של האוקיינוס ואת רכסי ההרים הגבוהים, אבל לא רואים את פקקי התנועה, את הזיהום, את הפשע ואת המלחמות. מרחוק הכול נראה שלֵו ויפה; אנחנו לא מרגישים צורך לשנות משהו.
הגורם השלישי הוא מה שפסיכולוגים מכנים "אפקט הטיפה בים", ויש לו קשר לאמונה האישית שלנו ביכולת לעזור במו ידינו לקורבנות של טרגדיה. חשבו רגע על המדינות המתפתחות, שאנשים רבים מתים בהן משתיית מים מזוהמים.
הדבר הכי משמעותי שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסוע לשם בעצמנו ולעזור לבנות בארות או מערכות ביוב. אבל גם רמת המעורבות העמוקה הזאת עשויה להציל בסופו של דבר רק כמה מאות אנשים, בעוד מיליונים אחרים ימשיכו לסבול מהבעיה. לנוכח בעיות כל כך גדולות, ובהתחשב בתרומה הקטנה יחסית שאנחנו מסוגלים להגיש בסופו של דבר, קל מאוד להתפתות לעקור את הרגש ולומר: "מה הטעם?"
כדי לחשוב איך הגורמים האלה משפיעים על ההתנהגות שלכם, שאלו את עצמכם את השאלות הבאות: מה היה קורה אם הילדה הקטנה שטבעה בנהר היתה חיה במדינה רחוקה שנפגעה מצונאמי, ויכולתם, בעבור סכום לא רב של כסף (הרבה פחות מ־1,000 הדולרים שעלתה לכם החליפה), לעזור להציל אותה? מה היה הסיכוי ש"תקפצו להציל" אותה בתרומה כספית? ומה היה קורה אם המצב היה פחות "מוחשי", פחות מיידי ופחות מאיים על חייה?
בואו נניח, למשל, שהיא היתה מצויה בסכנת הידבקות במלריה. האם הדחף שלכם לעזור לה היה חזק באותה מידה? ומה היה קורה אם היו המון ילדים כמוה שנמצאים בסכנת הידבקות באיידס (מה שבאמת נכון)? האם תחושת חוסר היכולת לפתור לחלוטין את הבעיה היתה מרפה את ידיכם? מה היה קורה לדחף שלכם לעזור?
אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שהרצון שלכם לפעול כדי להציל הרבה ילדים, שנמצאים בסכנת הידבקות במחלות במדינה רחוקה, קטן בהשוואה לרצון לעזור לחבר, לקרוב משפחה או לשכן שגוססים מסרטן (אני מקווה שאתם לא מרגישים שאני נטפל אליכם; אני הרי הייתי מתנהג בדיוק באותו אופן).
זה לא שאתם קשי לב, אתם פשוט אנושיים — וכשטרגדיה מתרחשת במקום רחוק, ומעורבים בה הרבה מאוד אנשים, אנחנו נוטים להסתכל על זה מנקודת מבט מרוחקת ופחות רגשית. כשאנחנו לא מסוגלים לראות את כל הפרטים הקטנים, הסבל הוא פחות מוחשי, פחות רגשי, ואנחנו חשים פחות דחף לפעול ולעזור.
אם חושבים על זה לרגע, די ברור שמיליוני אנשים ברחבי העולם "טובעים" בכל יום; מרעב, ממלחמה וממחלות. למרות שניתן לעזור לא מעט במחיר נמוך יחסית, בגלל השילוב של "קרבה", "מוחשיות" ו"אפקט הטיפה בים", רובנו לא פועלים מספיק בשביל לעזור.
חתן פרס נובל בכלכלה, תומס שלינג, תיאר יפה את ההבדל בין חיים פרטיים לחיים סטטיסטיים: אם ילדה בת שש עם שיער חום זקוקה לאלפי דולרים כדי לממן ניתוח שיאריך את חייה עד החורף הבא, התורמים והכספים יזרמו אליה. אבל אם ידוּוח שללא העלאה במסים היכולת של בית חולים לטפל בחולים תידרדר, מה שיגרום לעלייה מורגשת מבחינה סטטיסטית במוות שהיה ניתן למנוע — מעטים מאוד יזילו דמעה או יזדרזו לרשום צ'ק.
לפנייה לכתב/ת 
